"מזמור" - מלשון לזַמֵר, מלשון מַזְמֵרָה. כמו שהמזמרה מזמרת וקוצצת את הקוצים היבשים והעלים היבשים המפריעים לצמיחה ולפריחה, כך אמירת מזמורי התהלים (ושיר השירים) מזמרים את כל החוחים ומקצצים את כל המזיקים והמקטרגים עלינו ועל כל עם ישראל. ולכן חשוב לקרוא מזמורי תהלים לפני התפילה (פסוקי דזמרה), כי על ידי כך: המזמורים מקצצים את כל הקטרוגים, ומְפָנִים את הדרך לתפילתנו כדי שתעלה לשמים ללא הפרעות וקטרוגים.

ה"זמירות" כדי לזמר העריצים, ולהכרית את כל החוחים והקוצים הסובבים את השושנה העליונה.

זֶמֶר מחתך את אוייבי ישראל, אוייב ישראל הוא הנחש:

א ב ג ד ה ו ז ח ט י כ ל מ נ ס ע פ צ ק ר ש ת

אחרי אותיות זמר (אחרי ז' באה ח', אחרי מ' באה נ', אחרי ר' באה ש') באות אותיות נחש, כיון שהזֶמֶר מכרית את הנחש.

כח אמירת התהלים חותך (מזַמֵר)

הרב שמואל שטרן שליט''א ב"שיר בינה" עמוד נ''ה עפ''י מה שכתב השל''ה: "כי בין שמים וארץ הוא מלא מקטרגים שלא מניחים לעלות את התפילה, ורז''ל תיקנו פסוקי דזמרה לחתוך אותם שתוכל התפילה לעלות, והם שתי כיתות הנקראות מחלת ולילית. למחלת יש תע''ח כתות כמנין מחלת, וללילית יש ת''ף כתות כמניין לילית. והם ממלאים את חלל העולם.

מחלת היא הכל מחולות ושמחה וממנה נמשכים לאותם הליצים שמחה של זימה. ולילית היא מלשון יללה וממנה נמשכים בעלי מרה שחורה ויגון ואנחה. ומחלת הולכים עמה תע''ח כתות וכולן מחוללות ומשוררות בחלילין, ולילית הולכים עמה ת''ף כתות והיא הולכת ומייללת וכולם עונות אחריה. והתיקון להכניע הקליפות ההם, הוא מצד עשות טוב הרומז על פעולתם. דהיינו להכניע לילית הוא בלב נשבר ובתפילה בדמעות, ולהכניע את מחלת הוא בשמחה של מצווה. ויתכן שזה מה שעשה דוד המלך להכניע את הקליפות ההם בעשיית הטוב הרומז לפעולתם, היינו: בנגינות של שמחה ונגינות של תוגה דקדושה. וזה סוד הפסוק: "לַמְנַצֵּחַ בִּנְגִינוֹת" היינו: לנצח ולהכניע את קליפת מחלת ולילית בנגינות של שמחה ותוגה דקדושה. וזה שאמר פעם "לַמְנַצֵּחַ עַל מָחֲלַת" היינו: לנצח את קליפת מחלת, בנגינות שמחה דקדושה הרומז לפעולתה שהיא הכל מחולות ושמחה כשמה מחלת. ופעם אחת: "לַמְנַצֵּחַ עַל ידיתון (יְדוּתוּן)" (תהלים ע''ז, א') הנה כפי הכתוב "ידיתון" ביוד, הוא עולה בגימטריא 480 כמנין לילית.

נלמד מכך כי דוד המלך החל את התיקון להכניעם ושלמה המלך סיים בסוד המשפט של שתי הזונות. שלמה המלך בנה את בית המקדש בשנת 480 לכניסה לארץ, כנגד 480 מחנות לילית כדי להכניעה.

ועל כן אל יהי קל בעיניך לומר שיעור קבוע תהלים בכל יום, כי על כן נקראים "מזמורים" - שמכריתין ומזמרין ומחתכין הקליפות שלא יקטרגו קודם שמתחילין להתפלל. ועל ידי אמירת תהלים באים הרבה הצלות לעולם.

מובא בליקוטי תורה למהר''מ מטשרנוביל: האומר בכל יום תהלים של

נעים זמירות ישראל, וזמירות הוא מלשון לזמר עריצים, שבזה הוא מזמר ומכרית כל הקליפות והמסכים שנעשו מחמת עוונות בני אדם.

התהלים עושים המון נחת רוח לקדוש-ברוך-הוא, אפילו יותר מן הקורבנות. דוד המלך אומר: שהתהלים שלו המהללים את הקדוש-ברוך-הוא, המזמורים והשירים שלו - הם טובים לה', ועושים לקדוש-ברוך-הוא נחת רוח אפילו יותר מהקורבן הכי משובח - שהוא שור פר מקרין מפריס. "אֲהַלְלָה שֵׁם אֱלֹקִים בְּשִׁיר, וַאֲגַדְּלֶנּוּ בְתוֹדָה. וְתִיטַב לַייָ מִשּׁוֹר פָּר מַקְרִן מַפְרִיס" (תהלים ס''ט, ל''א-ל''ב).

רש"י: "מִשּׁוֹר פָּר" - הוא שור שהקריב אדם הראשון, שנברא בקומתו. וביום שנקרא שור בו ביום הביאו, שהשור בן יומו קרוי שור.

מנחת שי: "מַקְרִן" - אמר רב יהודה: שור שהקריב אדם הראשון קרן אחת היתה לו במצחו. "וְתִיטַב לַייָ" - תהלתי תיטַב לה' יותר מקורבן שור פר. "מַקְרִן מַפְרִיס" - רצה לומר: בעל קרניים גדולות ופרסות רחבות, שהוא שור יפה למראה ובעל בשר.

"תִּכּוֹן תְּפִלָּתִי קְטֹרֶת לְפָנֶיךָ, מַשְׂאַת כַּפַּי מִנְחַת עָרֶב"

בספר "מעולפת ספירים" מובא: שטעם קטורת בתפילת המנחה הוא יותר מכל התפילות. לפי שבמקום שישנה הקטורת - יש שמחה בעולם, והקטרת הקטורת אינה מניחה לשום מזיק להתגבר בעולם. וזהו שכתוב במשלי כ''ז, ט': "שֶׁמֶן וּקְטֹרֶת יְשַׂמַּח לֵב". ולכן כשהיה הכהן הגדול מקריב ומדליק הנרות, אז היה מקטיר: "בְּהֵיטִיבוֹ אֶת הַנֵּרֹת יַקְטִירֶנָּה" (שמות ל', ז'). לכך התכוון דוד המלך להזכיר הקטורת בתפילת המנחה: לפי שבעת המנחה מתגבר בעולם צד אחר, ולכן הזכיר הקטורת - לדחות כל החיצונים. וכתב עוד על ספר בראשית בדף קל"ב ע"ב, אות ו': שיהא אדם זהיר הרבה בתפילת המנחה, לפי שבאותה שעה מתעורר הדין בעולם.

"תִּכּוֹן תְּפִלָּתִי קְטֹרֶת לְפָנֶיךָ מַשְׂאַת כַּפַּי מִנְחַת עָרֶב", תהילים קמ''א, ב'. דוד המלך מבקש מהקדוש-ברוך-הוא, שתהיה תפילתו רצויה יותר מקטורת של שחר, מַשְׂאַת כַּפַּי - על הקטורת שהוא נושא בכפיו, כמו שכתוב (ויקרא ט''ז) ומלא חופניו קטורת סמים דקה, לפי שאין בכל הקרבנות ממהר לרַצות יותר מן הקטורת, שהיא מעלה עשן מיד (רבינו בחיי על שמות ל', ח').

דוד המלך מבקש שתהיה תפילתו נכונה לפני ה' יתברך כהקטרת הקטורת. ומַשְׂאַת כַּפַּי - נשיאת כפַּי לפניך בתפילה תחשב כמנחת ערב, שהיא עולת תמיד של בין הערבים (מצודות דוד).

עָרֶב - יכולה להיות גם מלשון עָרֶבָה - שתפילת דוד תהיה עָרֶבָה לה'. עָרֶב - ענין מתיקות (מצודות ציון).