הספר "נפלאות מהר''ל מפראג" אשר נכתב ע''י חתנו של המהר''ל מפראג הגאון מוהר''י כ''ץ, ומכתב המיוחס למהר''ל עצמו שנכתב לרב יעקב גינצברג מפרידברג, ונדפס ע''י ה"אמרי יוסף" מספינקא: הם המקורות היחידים המסַפרים לנו על יצירת הגולם על ידי המהר''ל, ובגוף ראשון.

"הנני להשיבו" כותב המהר''ל במכתב, "אם אמת ונכון הדבר שבראתי גברא כרבא, ואיך נשאתי בנפשי עוז לעשות פעולת ממש ולהשתמש ע''י צירופי שמות לברוא על ידן איזו בריאה בעולם הגשמי"... המכתב רומז למסופר בגמרא במסכת סנהדרין (ראה לעי''ל), אך יש בהמשכו של המכתב דיון הלכתי הדן במעמדו ההלכתי של ה"גולם" הזה. הן בדברים המיוחסים למהר''ל עצמו, והן בכתבים המיוחסים לחתנו, מופיע תיאור כמעט זהה לאופן יצירת הגולם, לתפקידו, לאופן סילוק נשמת החיים שהופחה בו. תאריך היצירה המדוייק של הגולם מופיע גם הוא: כ' באדר שמ''ה, ואף מקומה מוזכר: על גדות הנהר הנקרא מלדווקא. וכן המאורעות שקדמו ליצירת הגולם.

במכתב מתואר הויכוח שהיה למהר''ל עם שלוש מאות הכמרים ובסופו, כשראה המהר''ל שלא יוכל לעמוד כנגד המתווכחים, עד כדי חשש לגירושו מפראג, צירף אליו עוד שניים מתלמידיו: חתנו ר' יצחק כ''ץ ור' יעקב ששון הלוי כנגד כח הרִשעה.

פתק שנפל משמים בישר למהר''ל על פי אותיות הא'ב': "אתה בְּרָא גולם דָבֵּק החומר ותגזור זדים חבל טורפי ישראל. וע''י צרופי שמות, נשלח המהר''ל לברוא את הגולם. בשעת בוקר מוקדמת, מתכנס בית הדין הכולל שלושה: כהן (ר''י כ''ץ), לוי (רי''ש הלוי) וישראל (המהר''ל), וביחד הם יוצרים את צורת הגולם מטיט אשר בגדת הנהר. הכהן - נקרא ראשון להקיף את הגולם מצד ימין, מרגליו ועד ראשו, תוך כדי אמירת צירופי אותיות שנמסרו לו ע''י המהר''ל. בשעת שבע ההקפות, מעיד ר' יצחק כי הגולם נתאדם כגחלת אש. אחריו - הקיפוֹ ר' יעקב ששון, שבסיום הקפותיו נתכסה הגולם שערות וציפורניים, כאדם בן שלושים. ובסוף - הקיפוֹ המהר''ל עצמו, ובגולם הופחה נשמת חיים.

כשבאו הארבעה אל העיר (הלכו שלושה וחזרו עם הגולם, וכעת הם ארבעה), סיפר המהר''ל כי האיש האילם נמצא בעיר והגיע ממרחקים, ועתה ישמש כשמש בית הדין. בטרם נכנסו העירה, השביע המהר''ל את הגולם כי נשמת ר' יוסף שידא המופיע בתלמוד נכנסה בו, והוא אינו רשאי להמיר את פקודתו של המהר''ל. בספר "נפלאות המהר''ל" מופיעים כמה וכמה מקרים בהם השתמשו בני ביתו של המהר''ל בגולם שלא לצורך גדול ונגרמה להם מפלה רבה ועוגמת נפש. לעומת זאת, מוזכרים המקרים שבהם שימש הגולם את המהר''ל כדי להטיל אימה ומורא על בני פראג, יהודים שמרדו או גויים להבדיל, אך איש לא ידע שגולם זה נברא על ידי המהר''ל עפר מן האדמה.

רק לאחר שהצליח המהר''ל לבטל את גזרת עלילות הדם, נוכח כי יותר אין צורך בגולם, וכדרך שברא אותו כך גנז אותו בעליית בית הכנסת בפראג.

על תהליך סילוקו של הגולם מעיד המכתב הנ''ל, ובו גם שקלא וטריא הלכתית הדנה בהיתר הגולם מטומאת מת, עד כדי כך שר' יצחק כ''ץ ישתתף בסילוקו, ויעמוד עליו בעת יציאת נשמתו. כמו כן נפסק: כי אין חייבים להתאבל עליו, ועל פי סברת המהר''ל: הוא לא יקום בתחיית המתים.

כשעלו בחצות הלילה המהר''ל ושני תלמידיו עם הגולם לעליית הגג, השביע המהר''ל את הגולם שלא ישנה כלום ממה שיצווה אותו. אחר כך פקד עליו לשכב, ובדרך הפוכה מזו שנברא, נסתלקה נשמתו. אחר כך ערמו עליו ר' יצחק ור' יעקב ששון את ה"שמות" שהיו גנוזים בעליית הגג, כך שלא נודע שמצוי שם גוש החומר ממנו היה עשוי הגולם.

עוד באותו יום הפיץ המהר''ל את השמועה כי "יוסילי הגולם" שכל כך נתחבב על אנשי פראג, בפשטות דרכיו ובצייתנותו המופלאה, קם לפתע ונעלם. מכיון שאיש לא היה קרובו, גם לא טרחו לחפש אחריו או להתאבל עליו (כך פסק המהר''ל) ומעשהו הפך למופת. בלי כל קשר כביכול, אסר המהר''ל לגנוז שמות בעליית בית הכנסת, מחשש לשריפה. הוא אף פקד לנעול את עליית הגג, כדי שאיש לא יוכל לעלות לשם.

רק שניים ידעו מה היתה הסיבה האמיתית לאיסור זה, והם נצרו את הסוד.

לאחר עלילות דם רבות שהעלילו הנוצרים על היהודים בפראג, ולאחר מינוי הכומר טדיאוס שונא היהודים, עשה המהר''ל שאלת חלום: לדעת באיזה כח יוכל להילחם בכומר השונא?

המהר''ל קיבל בחלומו תשובה משמים, לפי סדר אותיות הא' ב': אתה ברא גולם דבק החומר ותגזור זדים חבל טורפי ישראל. בעשר מילים אלה ובכוחם אפשר ליצור גולם. את הסוד הזה מסר המהר''ל לחותנו: רבי יצחק כץ ולתלמידו הגדול: רבי יעקב ששון הלוי. ביקש שהדבר יהיה בסוד כמוס, ומסר להם כיצד להתנהג במשך שבעה ימים.

לילה אחד הלכו שלושת הצדיקים לנהר, ומחומר וטיט שליד הנהר יצרו צורת אדם גדול קומה. אמר הרב לרבי יצחק כץ ועשה לגולם שבע הקפות סביב סביב שבע פעמים. ומסר לו כמה צרופי שמות קדושים שיגיד בכוונה גדולה. והנה בגמר שבע ההקפות, התאדם הגולם והיה כברזל מלובן באש. אחרי כל זאת, החל הגולם להצטנן ולהעלות אדים, ולקרום עור ועצמות וגידים. גם הרב עשה לו שבע הקפות ותהי דמותו כדמות אדם ממש. ואז עמדו שלושת הרבנים למרגלות הגולם ואמרו כולם יחד עם כוונות: "וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה", והנה הגולם זז והתנועעו עפעפיו ופקח את עיניו. אז אמר הרב בקול מצווה: אתה קום ועמוד על רגליך. מיד עמד הגולם לפניהם בהכנעה. הלבישוהו בגדים שהכינו לו מראש, הדומים לשָמָש בית דין. אמר לו המהר''ל: לך אחרינו הביתה.

לפנות שחר, התעוררה הרבנית פרלה וראתה כי מיטת בעלה הרב ריקה. קמה בבהלה ויצאה לראות לאן הלך הרב בשעה כזו? הרבנית פגשה בפייגלה בתה אשת רבי יצחק כץ שהיתה גרה באותו הבית, וידה על לבה וכולה רועדת. אמרה לה: מה יש לך פייגלה? אמרה: יצחק לא בבית. מלאות חרדה ראו שגם רבי יעקב הלוי לא בבית. אמרה האם: כיון שחג הפסח קרוב לנו, מי יודע איזו צרה מתרקמת? ולאיזה מקום הלכו, כדי לפעול ישועות לעם ישראל, בשעה מוקדמת זו בטרם יעלה השחר?

בעודן מדברות, ראו בחשכת הלילה ארבע דמויות קרבות ובאות לרחוב ביתם. אך דמותו של הרביעי הגולם, מפחיד בגודלו. שלושה מטרים גובה קומתו וראש לו גדול, עיניו גדולות וכתפיו רחבות מאוד וידיו ארוכות, כפיו עם אצבעותיו עבות וארוכות.

כשראו אותו צעקו וכמעט פרחה נשמתן מעוצם גודלו ואימתו. אך הרב לְקָחוֹ לחדר בית הדין בתור שמש וישב לו שם. וחזר הרב והרגיע את הנשים ואמר להן: אין כל פחד, החרישו, כי ראינו עני אחד והוא גיבור חיל ואלים גבר ובריא כשור גדול, הבאנו אותו שיעזור לנו כשמש בית הדין. ודעו שהאדם הזה לא יצליח לעבודת משק הבית כלל, אל לכן לשתמש בו כל שימוש שהוא. דעו והבינו זאת היטב ותזכרו כי הוא לא יצלח לכך. אז נרגעו הנשים מפחד ושבה אליהן רוחן. והלכו לראותו ולעמוד על טיבו.

עמדו אחרי הדלת של בית הדין, ושמעו את הרב גוזר ואומר לגולם: דע לך, אנחנו בראנו אותך עפר מן האדמה, כדי שתשמור את ישראל מכל הצרות הבאות עליהם משונאיהם. שמך יקרא יוסף ותגור בביתי, בחדר הזה שהוא בית דין, תהיה שמש בית הדין. ועליך לשמוע בקולי לכל אשר אצווך. תלך אפילו באש ובמים בלי פחד, כי לא יאונה לך כל רע, עד שאני אגזור עליך לשוב לעפר, כי ממנו נוצרת.

והנשים שמעו זאת בשקט גמור והתפלאו מאוד. אז יצא הרב וציווה לתת לו לאכול. בלי פחד הביאה לו הרבנית ספל חלב חם ועוגות. כשראו אותו יושב ליד השולחן וכפות ידיו אוחזות בראשו הגדול ועיניו הגדולות מפיקות אימה ופחד, הביטו בו מבלי להזיז את עיניהן. רגעים עמדו שם האם ובתה כדי לראותו היטב בעת אכילתו, באיזו הנאה ותיאבון בריא אכל ושתה, ולא הביט אליהן כלל. הבת אמרה לאמה: תראי אמא, הוא ממש גולם, לכן קראו לו יוסף הגולם.

חיש מהר התפרסם הדבר בכל המקומות, ויהי בבוקר, ובאו המונים לראות את ה"גולם" אך לא ידעו מה טיבו, צורתו המפליאה הפילה אימה. אחד הזקנים בבית הכנסת הסביר לכל ישראל כי ה"גולם" הגיע בגלל הכומר טדיאוס שונא היהודים, המעליל תמיד עלילות שוא על היהודים, והיה צריך להביא את "גולם" הצדק כנגדו.

יוסילי ה"גולם" הטיב לשמוע, והיה מבין כל לחש ורמז קטן, ידע מה לעשות שבן תמותה לא יָדַע לעשות כמוהו, למרות שהיה ללא כח הדיבור. עד שלבסוף התרגל לתפקידו ולאנשים אשר סביבו, וגם האנשים התרגלו. והוא יצא בין הבריות, וכולם ידעו כי הוא שומר של ישראל מכל דבר רע.

חג הפסח ממשמש ובא, וה"גולם" כל היום כולו יושב בבטלה גמורה, בלי שום עבודה וישן בחדרו במנוחה והנאה. אך בלילה הוא לא יודע שינה מה היא. משנכנס חודש ניסן, היה ה"גולם" נעלם עם צאת הכוכבים למקום בלתי ידוע, וחוזר עם עלות השחר. יום אחד לפני ערב פסח, הרבנית פרלה היתה עסוקה בהכשרת הבית מחמץ וחבית המים היתה ריקה, מה עשתה? אמרה ל"גולם": אתה יושב בטל כל היום, עתה היא שעת הדחק ומותר לי להשתמש בך למצוות ניקיון הבית ולכבוד החג. ניגשה ורמזה לו כאילם, הלך ה"גולם" אחריה והיא נתנה לו אסל עם שני דליים לשאוב מים מן הבאר ולשים בחבית. כחץ מקשת עשה שליחותו, ובתוך רגעים מועטים הציף את כל הבית והחדרים במים. הוא לא הפסיק מעבודתו למרות כל מה שרמזה לו.

אותה שעה, בא הרב וראה שיוסילי שואב מים באסל מהבאר ומרוקן לחבית, בלי להתייחס לכך שהבית הוצף במים, וממשיך בעבודתו ללא ליאות, עד שהרב הפסיקו ברמז. ועמדו כל בני הבית וצחקו מהעניין. אז אמר הרב לאשתו: הלא אמרתי לך שהוא לא יוצלח למשק הבית. ראי מה עשית? עכשיו יהיה עלייך לנקות הכל בעצמך.

בליל בדיקת החמץ, הלביש הרב את ה"גולם" בגדי איכר נוצרי וחבל קשור במותניו כסבל, ושלח אותו לרחובות היהודים לשומרם מכל פגע רע. והנה בחצי הלילה ראה ה"גולם" דמות אדם עם עגלתו ברחוב, תפס את האיש עם עגלתו ועם סוסיו והיכהו עד זוב דם והוליכו למשטרה, ומיד ברח משם ולא נודעו עקבותיו.

המשטרה חקרה את האיש המוכה ושאלה אותו: מה קרה לך? מדוע הוכית? מי אתה? מאין באת? והאיש נאלם ולא יכול לדבר. הביאו לו רופא וחבשו את פצעיו ואז דיבר ואמר להם: ראיתי סַבָּל נוצרי בדרך, הוא היכני והביאני לכאן, לאחר חקירה קצרה וחיפוש מצאו השוטרים בעגלה של האיש חזיר שחוט עטוף בטלית של יהודים, ובבטנו של החזיר מצאו ילד נוצרי שחוט. חקרו אחרי הדבר הזה וסיפר להם המוכה, כי עשה זאת מפני שהוא חייב ליהודי אחד ושמו מרדכי מייזל העשיר חמשת אלפי דינר, וכיון שאין בידו להחזיר את חובו ליהודי, לכן שחט את הילד כדי לזרוק את גופו בבית העשיר, כי הוא מציק לו יום יום לשלם לו את חובו. הקצין נדהם בשומעו זאת אמר: אכן נודע הדבר, כי באורח פלא ונס ניצלו כל היהודים מסכנה זו שארבה להם. אבל מיהו הסבל שסיכל מזימה מתועבת זו?

הנוצרי הושלך לכלא, ואז ידעו היהודים כי נס גדול אירע להם על ידי ה"גולם", והודו לה' שהצילם מיד הרשעה. רק הרב ידע כי ה"גולם" הוא שיזם ועשה זאת, בנס ופלא גדול מן השמים.

לכומר טדיאוס חרה הדבר מאוד. כל מה שעשה כדי לכבוש את הרב תחת ידו ואת היהודים שנואי נפשו - לא הצליח, הוא חיפש תחבולות איך להצליח במזימותיו השפלות. והנה פעם באה אליו יהודיה ושמה מרים בתו של רופא יהודי בשם מוריצי, וביקשה להשתמד לנצרות, והיא בת 15 שנה. הכומר שאל אותה: מדוע מאסת בדת ישראל ומדוע ברצונך להתנצר? אמרה לו: מאוסה עלי דתם, ביחוד שאבי גירש אותי מהבית, ובכלל נמאסו עלי היהודים ורבם המהר''ל. הוא תמיד היה מוכיח את אבי עלי בשל התנהגותי הפרועה בעיניו. ענה הכומר: מי יתן ויכולתי לחונקו הוא וה"גולם" שמשו.

המשיכה מרים ואמרה: הנה הנערה הכפרית הנוצריה, המדליקה תנורים בשבתות בשכונת היהודים נעלמה פתאום. מי יודע אם לא נהרגה? עיני הכומר אורו, רעיון ניצנץ במוחו, אמר לה: שמעי מרים, אם אקח אותך אל ההגמון הגדול, האם תספרי לו כל זאת כדי להפיל את המהר''ל בפח? אמרה: כן, למה לא?

קמו שניהם והלכו אל ההגמון. הנערה השיבה על שאלות ההגמון והתנצרה על ידיו, ופתחה בלשון הרע והלשינה על היהודים ואמרה: כי נמאס לה מהדם הנוצרי המעורב במצוֹת הפסח, לכן ברחה והתנצרה מרצונה הטוב. שאל אותה ההגמון: האם ראית במו עינייך איך מערבים דם במצוֹת? השיבה: כן, ראיתי איך באו שני שמשיו של הרב עם צנצנת דם נוצרי, ותיארה את המעשה כיד הדימיון הטובה עליה, והוסיפה: לכן נמאס לי והחלטתי להמיר את דתי. לבסוף, הוגשה תלונה למשטרה לתפוס את שני השמשים של הרב באשמה: שהם הרגו את הנוצריה הכפרית שנעלמה.

הרב שידע מכל זאת, החביא את הגולם שלא יתפש ויאסר, הביא במקומו סבל אילם בעל גוף מגושם והשכיבו במיטתו. בלילה באו שוטרים, חיפשו את הסבל האילם ואת הזקן אברהם חיים השמש, ושמו אותם במאסר. שלחו לרב והודיעו לו: שבעוד שבועיים עליו להיות נוכח במשפטם של שמשיו.

יהודי פראג קיבלו את הידיעה בחרדה וביגון. הרב לא נח ולא שקט, המהר''ל שלח את הגולם וציווה עליו ללכת ולחפש את מסיקת התנורים אשר נעלמה משכונת היהודים לפני פסח, וברחה למקום לא ידוע. הוא אמר ל"גולם": עליך להביאה תוך שנים-עשר יום לפני המשפט, או יותר מהר. כתב לו פתק למסור לנערה והודיע לה בפתק: כי הוא המהר''ל מבטיח לקיים ולתקן את המעוות שנעשה לה והעוול שנגרם לה, שבגללו ברחה. לקח ה"גולם" את הפתק וצרור כסף ויצא לדרך בלבוש נוכרים. ושוב ציווה עליו הרב: תשיג את הנערה מהר ככל האפשר ותביאה אלי. ה"גולם" ניענע בראשו לאות שהבין הכל.

יום המשפט הגיע וה"גולם" לא בא. הרב התמלא חרדה, קרא לכל יהודי פראג אל בית הכנסת הגדול להתפלל ולצעוק לה'. באו גם טף ונשים, וכולם נתנו קולם בבכי מר מאוד. באותה שעה הועמדו שני השמשים לדין, והכומר הרשע בא לבית המשפט והתחיל לדבר עם השמש אברהם חיים, וביקש להוציא מפיו הודאה באשמה, אך הוא הכחיש הכל. גם מהסבל האילם שלא הבין כלום, לא הצליחו להוציא מאומה. הכומר הרשע עמד שם וניסה בכל כוחו להוציא את מחשבתו הרעה לפועל, והרב יושב שם מחריש ומצפה לבאות.

והנה, הביאו את מרים הרשעה שהעידה כיצה היהודים שמים דם נוצרי במצות, וגם שחטו את הנערה הנוצריה לפני פסח. כל דבריה נכתבו על ידי סופרי בית הדין, והשופטים כבר עמדו לפסוק בדין. הרב שעמד בפינה התפלל לה' אב הרחמים, וסיים בלחש: ריבונו של עולם, חוס ורחם נא על ישראל עמך.

פתאום, נשמע קול רעש גדול מבחוץ. הערלים צעקו: הנה בא ה"גולם" כשהוא סוחב את מסיקת התנורים אחריו, ונכנסו שניהם לבית המשפט. פני הרב קרנו אור, גם הנוצרים הופתעו מכך, רק פני הכומר תדיאוס חפו כמו פני המן הרשע בשעתו. אז צעקה עליו מרים המומרת ואמרה לו: רשע, אתה אמרת לי לספר את כל השקר הזה, כדי לנקום ביהודים.

השופטים הבינו, עד כמה הכומר שונא את היהודים והאשימוהו בכל, והוא קם והלך משם אבל וחפוי ראש. וליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר. לאחר עוד עלילת דם של הכומר הרשע על היהודים, הוא נשפט ופסק דינו יצא למאסר עולם עם עבודת פרך. הכומר נשלח לאי גזירה ושם מת מוות שפל בייסורים נוראים, כן יאבדו כל אוייביך ה'. והעיר פראג צהלה ושמחה.