"וְיִשַׁי הוֹלִיד אֶת דָּוִד"... דוד המלך הוא בנו של ישי הצדיק השלם, אשר נמנה על האנשים הבודדים בעולם שלא חטאו מימיהם. ונקרא ישי - מלשון ישות, יש, כלומר: שמצד עצמו יש לו קיום וישות בעולם הזה גם עכשיו, ויכל לחיות עד היום, אלא שמת בעטיו של נחש, כלומר: בחטא אדם הראשון שגרם מיתה לעולם.

ארבעה אנשים בעולם מתו רק בעטיו של נחש, בשל חטא עץ הדעת טוב ורע, כלומר: הם עצמם היו צדיקים גמורים שלא חטאו מימיהם, ולכן לא היו צריכים למות כלל, אך מתו בכל זאת בשל חטא אדם הראשון שבעטיו נגזרה מיתה על האנושות כולה. הארבעה אשר מתו בעטיו של נחש הם: בנימין, עמרם, ישי וכלאב בן דוד. וזכה עובד להעמיד בן שכזה - את ישי, כיון שהיה עובד את ה' בכל לבו, ועל כן נקרא עובֵד.

ישי הצדיק היה אדם חשוב וגדול בישראל. בגמרא במסכת יבמות ע''ו מובא: והאיש (ישי אבי דוד), בימי שאול זקן בא באנשים. ואמר רב ואיתימא ר' אבא: זה ישי אבי דוד שנכנס באוכלוסא ובא באוכלוסא, דהיינו ס' ריבוא (מלוּוֶה ב-600,000 אנשים). ורלב''ג מביא: שלגודל מעלתו היה בא כאשר יבוא, עם חברה נכבדת, מאנשים שלמים רבים שהיו מלוים אותו. ישי - ראשי תיבות: יחד שבטי ישראל. לכל מקום שנכנס ישי, יצאו רבים מישראל לקבל את פניו, "יצא באוכלוסא, ונכנס באוכלוסא ודרש באוכלוסא". כל שבעת בני ישי הלכו בדרכי אביהם והיו חשובים מאוד בכל עמם, רק את דוד מאסו והרחיקו.

למרות שדוד היה כבר בן 28 שנים, קרא לו אביו "הקטן": "וַיֹּאמֶר: עוֹד שָׁאַר הַקָּטָן", שהיה מאוס בעיני אביו אשר חָשָבוֹ לממזר.

במדרש מובא: לאחר שכבר היו ליִשי שבעה בנים, התחדש לו הספק לגבי עצמו לפי מה שאמרה התורה בדברים כ''ג, ד'-ה': "לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל יְיָ, גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי לֹא יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל יְיָ עַד עוֹלָם. עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם"... ומאחר שאין מדובר בנשים, כי אין זו דרכן של הנשים לקדם בלחם ומים, ההלכה היא: מואבי ולא מואבית. אך הלכה זו היתה רופפת באותו הדור, ולכן, מתוך הסַפֵק ישי פרש מאשתו (אך לא גרש אותה): שמא הפסוק כולל גם מואבית?! ואולי כצאצא של רות המואביה הוא בעצמו מואבי, ואסור הוא לבוא על אשתו שהיא בת ישראל כשרה?!

אך לאחר שהיה ישי פרוש מאשתו במשך מספר שנים, חשב שאין לו לאדם לישב בלא אשה. מה עשה? לקח את שפחתו לאשה בתנאי, אמר לה: הרי את משוחררת על תנאי. שאם התורה אמרה מואבי ואף מואבית, הרי היא שפחה והוא שהוא בן בנה של רות המואביה, אסור לו לבוא בקהל ומותר בשפחה. ואם התורה אמרה מואבי ולא מואבית, הרי היא משוחררת ומותרת ליהודי.

אשתו של ישי - ניצֶבֶת בת עדיאל שהיתה צדקת גדולה (לפי "פחד יצחק" ד' דף פ''ז סגולה לומר את שמה: ומי שמזכיר שמה של ניצבת בת עדיאל אֵם דוד המלך י''ז פעמים תפילתו נשמעת), נצטערה צער גדול על שצדיק זה - בעלה, פרש ממנה. השפחה אשר ראתה את געגועיה של ניצבת בת עדיאל אשת ישי לבעלה, הלכה ומסרה לה את הסימנים, כפי שעשתה רחל אמנו כאשר מסרה את הסימנים ללאה אמנו. אשת ישי התקדשה מאוד והתפללה לה' ובאה במקום השפחה, והקב''ה נתן לה הריון. אך ישי שהיה סבור כי בא על שפחתו, בא בעצם על אשתו אשר התעברה ללא ידיעתו, ונולד דוד.

כאשר ראו בני ישי שאמם בהריון למרות פרישת אביהם ממנה, אמרו לאביהם שאמם הרה לזנונים ויש להורגה ואת העובר שבמעיה - את דוד. באותה שעה נצטער ישי צער גדול מאוד ואמר לבניו: הניחו לה שתלד ולא תוציאו לעז עליכם, ויהיה הוולד (דוד המלך) מאוס, לא יתערבב בישראל אך גם לא יפרסמו את "פסולו". וכדי למנוע את הקלון, נדחה דוד על ידי משפחתו ונשלח לרעות את הצאן הרחק מביתו, מהוריו ומאחיו. דוד היה ה"כבשה השחורה". העם שלא ידעו מדוע דוד מרוחק מכל אנשי ביתו, נתנו לבם לשער עליו דברים שלא היו בו, והיו טופלים עליו אשמות רבות. הם חשדו שמא יש תרבות רעה בבית ישי.

זה היה חלק מן הכיסוי, שכן הס''מ מקטרג מאוד על נשמות גדולות כאלה. לידת דוד היתה למעשה הכיסוי האחרון והגדול לפני הגילוי העצום: גילוי אורו של משיח - ומשיחת דוד למלך על כל ישראל לעולם. סודו של דוד היה מכוסה בפני אביו ואחיו ובפני כל אנשי דורו, ואפילו בפני שמואל הנביא הרואה השקול כמשה ואהרון, עד שאמר לו הקב''ה: "קוּם מְשָׁחֵהוּ כִּי זֶה הוּא".

דוד נולד לתוך ייסורים, מיום לידתו ועד יום מותו סבל צער, צרות וייסורים. למרות שייסוריו של דוד היו רבים וקשים, הוא קיבלם באהבה. "מוּזָר הָיִיתִי לְאֶחָי, וְנָכְרִי לִבְנֵי אִמִּי" לדוד אחים ואחיות, כולם גרים ביחד בבית לחם אבל רק הוא עצמם ובשרם, נחשב בעיניהם זר ונוכרי על לא עוול בכפיו. "וָאֶבְכֶּה בַצּוֹם נַפְשִׁי, וַתְּהִי לַחֲרָפוֹת לִי, וָאֶתְּנָה לְבוּשִׁי שָׂק, וָאֱהִי לָהֶם לְמָשָׁל" גם צום וסיגופים לא טיהרו את דוד בעיני אֶחיו. "נִשְׁכַּחְתִּי כְּמֵת מִלֵּב, הָיִיתִי כִּכְלִי אֹבֵד". האנשים היושבים בשער היו דנים בו: האם הוא כשר או פסול, שהרי בא מרות המואביה "יָשִׂיחוּ בִי יֹשְׁבֵי שָׁעַר". ואף על פי שההלכה נתחדשה שלושה דורות קודם לכן: מואבי (אסור בקהל) ולא מואביה, בכל זאת התעורר הנושא מחדש, וכולם דיברו ודנו רק בו שבא מרות. "וּנְגִינוֹת שׁוֹתֵי שֵׁכָר" כדי להנעים את הבילוי במסבאות היין, יושבי הקרנות הסובאים יין חיברו עליו מנגינות של שחוק.

דוד המלך ידע תמיד להכיר במצבו, אפילו כשהיה בתחתית המדרגה. מובא בזוהר: כל המשפיל עצמו לפני הקב''ה - הקב''ה מגביה אותו על הכל. ודוד המלך תמיד היה משפיל את עצמו לקב''ה. תמיד ידע בענווה אמיתית, שהקב''ה משגיח מלמעלה על כל צעד שהאדם עושה, ושהעולם אינו הפקר. "מְעוֹדֵד עֲנָוִים יְיָ, מַשְׁפִּיל רְשָׁעִים עֲדֵי אָרֶץ".