אֲדֹנִיָּה היה בנו הרביעי של דוד המלך, לפי סדר הלידה. ומאחר שאמנון - בנו הבכור של דוד המלך נהרג בידי אבשלום, על אשר עשה לתמר, ומאחר שכִּלְאַב - שבנו השני של דוד המלך, שהיה צדיק עולם ותלמיד חכם עצום שעסק כל ימיו בלימוד תורה, וּוִיתר על המלוכה למען לימוד התורה, ומאחר שאבשלום - בנו השלישי של דוד המלך מת במרידתו, הבין אֲדֹנִיָּה בן חגית שזהו אך טבעי, שהוא - הבֵּן הגדול מכל אחיו החיים (למרות היותו רביעי בסדר הלידה), ימלוך אחרי דוד אביו. והוא אף הכתיר את עצמו לפני מות אביו! אדוניה היה טוב תואר מאוד, וחשב שבשל יופיו החיצוני הוא ראוי למלוך. הוא היה מתנשא ואומר: אני אמלוך! וגם עשה לו תכסיסי מלכות: רֶכֶב ופרשים וחמישים איש רצים לפניו. ומאחר שאביו לא הוכיחו מימיו כדי לא לצערו, חשב שהוא הראוי למלוכה.

לאדוניה הצטרפו גם יואב בן צרויה שר צבא דוד המלך, וגם אביתר הכהן שהיו מנאמני המלך. ומאחר ש"נאמני" המלך היו עם אדוניה, היה ברור כלפי חוץ שאדוניה לא ימרוד בדוד אביו. ה"מצודות דוד" מביא: שיואב נטה אחרי אדוניה, כיון שידע מראש שדוד יצווה את שלמה להענישו על כך שהרג את אבנר ואת עמשא ואת אבשלום. וגם אביתר הכהן שנסתלק ע''י דוד מלהיות בכהונה נטה אחרי אדוניה במחשבה שאדוניה יחזירו לכהונה.

אך האנשים החשובים והמקורבים לדוד המלך באמת, לא היו עם אדוניה: לא צדוק הכהן בו בחר דוד, לא בניהו בן יהוידע ראש הסנהדרין, לא נתן הנביא אשר ניבא לדוד ששלמה בנו ימלוך אחריו, לא שִׁמְעִי וְרֵעִי (חושַי הארכי), וגם לא הגיבורים אשר לדוד. ובכל זאת, אדוניה זובח צאן ובקר ומריא בעין רוגל. הוא מזמין: את כל אחיו בני המלך ואת אנשי יהודה. אך אינו מזמין את: נתן הנביא, בניהו, לא את הגיבורים וגם לא את שלמה אחיו.

כאשר רואה נתן הנביא את כל זאת, וביודעו שדוד מתכוון להמליך את שלמה, מחפש נתן הנביא דרך להודיע לדוד, אך מבלי שיחשוד בו שהוא נוגע בדבר. לכן, אמר נתן הנביא אל בת-שבע אֵם שלמה: האם שמעת כי מַלַך אדוניה, ואדונינו דוד לא ידע על כך? הרי אם אדוניה ימלוך הוא יהרוג את שניכם (את שלמה ואמו), לכן אתן לך עצה כיצד למלט את נפשך ואת נפש שלמה בנך, לכי ובואי אל המלך ואמרי לו: אתה אדוני המלך נשבעת לאמתך לאמור כי שלמה בנך ימלוך אחרֶיך והוא יֵשֵב על כסאך, ומדוע מָלָך אדוניה? נתן הנביא מבטיח לבת-שבע שגם הוא יגיע אחריה כדי לחזק את דבריה בפני דוד המלך.

בת-שבע באה אל חדר המלך ותשתחו למלך, ויאמר המלך: מה לך? והיא עונה: שהמלך נשבע כי שלמה בנה ימלוך אחריו וְיֵשֵב על כסאו, ועתה הנה מַלַך אדוניה, וגם זַבַח שור ומריא וצאן לרוב, ואף הזמין את אביתר הכהן ויואב שר הצבא, ולשלמה לא קרא. ואתה אדוני המלך, עיני כל ישראל עליך להגיד להם: מי יֵשֵב על כסא אדוני המלך אחריו?

עודנה מדברת עם המלך, והנה נתן הנביא בא. נתן משתחווה לפני המלך ואומר לו: אדוני המלך, האתה אמרת: אדוניה ימלוך אחרַי והוא יֵשֵב על כסאי? כי יָרַד היום וזָבַח שור ומריא וצאן לרוב, וגם קרא לכל בני המלך ולשרי הצבא ולאביתר הכהן, והנה הם אוכלים לפניו ואומרים: יחי המלך אדוניהו! ולי עבדך, ולצדוק הכהן, ולבניהו בן יהוידע, ולשלמה - לא קרא. נתן הנביא שואל את דוד המלך: האם המלכת אדוניה, היא ביוזמתו של אדוני המלך?

לשמע דברי מֶרֶד אדוניה בדוד, מתגבר דוד המלך כארי כדי לסכל את עצת אדוניה. הוא מצווה לקרוא לבת-שבע והיא באה ועומדת לפני המלך. "וַיִּשָּׁבַע הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמַר: חַי יְיָ אֲשֶׁר פָּדָה אֶת נַפְשִׁי מִכָּל צָרָה, כִּי כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לָךְ בַּיְיָ אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: כִּי שְׁלֹמֹה בְנֵךְ יִמְלֹךְ אַחֲרַי וְהוּא יֵשֵׁב עַל כִּסְאִי תַּחְתָּי, כִּי כֵּן אֶעֱשֶׂה הַיּוֹם הַזֶּה". בת-שבע קדה ומשתחווה לפני המלך ואומרת: "יְחִי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ דָּוִד לְעֹלָם".

דוד המלך ממהר לקיים את שבועתו ולהמליך את שלמה בנו תחתיו, בעודנו בחיים. הוא מצווה לקרוא אליו את: צדוק הכהן, נתן הנביא, בניהו בן יהוידע ראש הסנהדרין, ואומר להם: הרכיבו את שלמה בני על הפרדה אשר לי - וזה סימן לשלמה שימלוך וסימן לגדולה, כיון שאין הדיוט רוכב על סוסו של מלך (רש''י). והורידו אותו אל הגיחון - למעיין השילוח שעל יד ירושלים, שהמעיין הוא לסימן טוב: שתמשך מלכותו כמו שיתמשך המעיין (רד''ק), שם צדוק הכהן ונתן הנביא ימשחו אותו למלך על כל ישראל. ותקעתם בשופר, ואמרתם: יחי המלך שלמה! ולאחר משיחת שלמה למלך ילכו אחריו, ושלמה יבוא ויַשַב על כסא דוד המלך, והוא ימלוך תחתַיו בעודו בחיי, ואת שלמה מצווה דוד להיות לנגיד על ישראל ויהודה.

עבדי דוד מבצעים את אשר ציווה להם דוד: מרכיבים את שלמה על פרדת דוד המלך וכולם יורדים מעיר דוד אל הגיחון. צדוק הכהן מביא את הקרן ושמן המשחה מהאוהל וביחד עם נתן הנביא מַשְחוּ את שלמה בן דוד למלך. ויתקעו בשופר, ויאמרו כל העם: יחי המלך שלמה! וכל העם שמחים שמחה גדולה, עולים אחריהם ומחללים בחלילים, והארץ כאילו מתבקעת מקולם. אדוניהו ויואב וכל הקרואים עמהם, שומעים את קול השופר ולא מבינים מה פשר כל הקולות הללו ומדוע כל הקריה הומה. והנה יונתן בן אביתר הכהן מגיע, ומבשר לאדוניהו מה פשר קולות השמחה הנשמעים בקריה ההומה: דוד המלך המליך את שלמה בנו למלך תחתיו!

שלמה נמשח בגיחון וגם יַשַב על כסא המלוכה. ודוד מודה לה' ואומר: "בָּרוּךְ יְיָ אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר נָתַן הַיּוֹם יֹשֵׁב עַל כִּסְאִי וְעֵינַי רֹאוֹת". דוד ממליך את שלמה בנו בחייו, לפי ציווי ה' כמובן וכפי שהבטיח לבת-שבע: "וְדָוִיד זָקֵן וְשָׂבַע יָמִים וַיַּמְלֵךְ אֶת שְׁלֹמֹה בְנוֹ עַל יִשְׂרָאֵל".

ויחרדו ויקומו כל אורחי אדוניהו וילכו איש לדרכו, ואדוניהו היַרֵא מפני שלמה וחושש שלא יחמול עליו, הולך ומחזיק בקרנות המזבח. מעשה אדוניה נודע לשלמה, והיה ברור שאדוניה הכיר במלכות שלמה והתיירא ממנו. אדוניה מבקש משלמה המלך אחיו, שישבע לו שלא ימיתו בחרב. שלמה המלך מרחם על אדוניה אך מזהירו בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים: למרות שהפעם הוא חונן אותו, אם בעתיד יפְגע במלכותו - יהיה בן מוות, "וַיֹּאמֶר שְׁלֹמֹה: אִם יִהְיֶה לְבֶן חַיִל לֹא יִפֹּל מִשַּׂעֲרָתוֹ אָרְצָה וְאִם רָעָה תִמָּצֵא בוֹ וָמֵת"... אדוניהו משתחווה לשלמה המלך, "וַיֹּאמֶר לוֹ שְׁלֹמֹה: לֵךְ לְבֵיתֶךָ".