רק לאחר שהתפייס אבשלום כפוי הטובה עם אביו הוא החל במרד. שכל זמן שהיה אבשלום נזוף ע''י המלך, לא יכל לבצע את זממו למרוד במלך. אבשלום שהמטרה עבורו מקדשת את האמצעים וכל האמצעים כשרים - מתכנן ומכין את המרד בשלבים: בהתחלה הוא נוהג בתכסיסי גדוּלה, ומכין לעצמו מרכבה וסוסים ו-50 איש רצים לפניו. אחר כך הוא מוסיף דברי חנופה לעם, ומבהיר להם שדוד המלך מקפח אותם במשפט כביכול ושאין צדק. אבשלום מציע את עצמו לשופט באומרו: "מִי יְשִׂמֵנִי שֹׁפֵט בָּאָרֶץ?" ואפילו מבטיח להצדיק כל אדם שיבוא אליו למשפט.

אבשלום היה גונב את לב העם בכך: שהיה משכים קום ועומד ליד השער, שואל לשלומם את האנשים הבאים לדין, מראה להם את דאגתו ומצדיק אותם ואומר: "רְאֵה דְבָרֶיךָ טוֹבִים וּנְכֹחִים וְשֹׁמֵעַ אֵין לְךָ מֵאֵת הַמֶּלֶךְ", כיון שכל כוונתו היתה לעוררם נגד עבדי המלך ופקידיו. אבשלום ממשיך לגנוב את לב העם בתכסיסים: הוא מנשק בצורה חברית כל איש הבא להשתחוות לו, כאילו שהוא בורח מן הכבוד. "וַיְגַנֵּב אַבְשָׁלוֹם אֶת לֵב אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל" ותכסיסיו מצליחים ומושכים את הרבים לבוא אל בן המלך.

"וַיְהִי מִקֵּץ אַרְבָּעִים שָׁנָה וַיֹּאמֶר אַבְשָׁלוֹם אֶל הַמֶּלֶךְ: אֵלְכָה נָּא וַאֲשַׁלֵּם אֶת נִדְרִי אֲשֶׁר נָדַרְתִּי לַיְיָ בְּחֶבְרוֹן". לפי אברבנאל הכוונה בסוף 40 שנה למלכות דוד, שהיה אז דוד בן 70 שנה (או קרוב ל-70 שנה) ואבשלום היה חושש שדוד המלך יעביר את המלוכה לשלמה, לכן רצה למלוך בחיי אביו. שהרי הוא המועמד הטבעי אחרי שבנו הבכור של דוד המלך - אמנון, נהרג בידי אבשלום אחיו. ובנו השני של דוד המלך - כִּלְאָב, שהיה אחד מארבעת צדיקי עולם אשר לא חטאו מימיהם, ומתו רק בעטיו של נחש - ויתר על המלוכה לטובת לימוד התורה וכל ימיו למד תורה. כלאב היה תלמיד חכם עצום והיה מכלים את פני מפיבושת בן יהונתן בהלכה. שבתחילה היה מפיבושת מכלים את פני דוד בהלכה. ובנו השלישי של דוד המלך הוא - אבשלום, ומאחר שאמנון הבכור מת, וכלאב השני ויתר על המלוכה למען לימוד התורה, הרגיש אבשלום הבן השלישי שהמלוכה מגיעה לו. ואפשר גם שאבשלום שהיה בן 40 שנה, במלוא הכח והתבונה, חשב שזה הזמן למלוך.

"וַיֹּאמֶר לוֹ הַמֶּלֶךְ (לאבשלום): לֵךְ בְּשָׁלוֹם. וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ חֶבְרוֹנָה". מובא בגמרא עוצמת כח הדיבור: כאשר יהונתן בן שאול נפרד מדוד אמר לו: לך לשלום, ודוד עלה והתעלה "וַיֹּאמֶר

יְהוֹנָתָן לְדָוִד לֵךְ לְשָׁלוֹם". לכן יאמר אדם לחברו: לך לשלום.

ודוד שאמר לאבשלום: לך בשלום, הלך ונתלה. וַיְּשַׁלַּח דָּוִד אֶת אַבְנֵר וַיֵּלֶךְ בְּשָׁלוֹם - ואבנר נהרג. (לנפטר אומרים: לך בשלום, ינוח על משכבו בשלום).

אבשלום אכן הלך לחברון - אך לא כדי לשלם את נדריו לה', אלא כדי למרוד באביו ולהמליך את עצמו בחיי אביו, וכדי להרוס את מלכות דוד אשר צמחה בחברון שם באו כל העם למשוח את דוד למלך. אבשלום תיכנן היטב את המרד והכין מראש כבר לפני יציאתו לחברון רשת מרגלים אשר פרס בכל שבטי ישראל, הוא הורה להם שכאשר ישמעו את קול השופר "וַאֲמַרְתֶּם: מָלַךְ אַבְשָׁלוֹם בְּחֶבְרוֹן". וכאשר יכריזו בו זמנית בכל שבטי ישראל שמָלַך אבשלום בחברון, תַסֵב אליו המלוכה ללא כל התנגדות.

אבשלום הכין תכסיס נוסף: הוא הזמין אליו 200 קרואים חשובים מאנשי ירושלים אשר הלכו עמו לתומם בתור בן המלך, כולם היו ראשי סנהדראות אשר לא ידעו כלל על כוונתו של אבשלום למרוד בדוד המלך.

במסכת סוטה א', ח' מובא: כשנכנס אבשלום לדוד, אמר לו: כתוב לי אגרת שילכו עמי שני אנשים שאבחר אותם. אמר לו: מי הם שאכתוב לך את שמם? אמר לו: כתוב שני אנשים ולא תזכיר את שמם, שאין אני יודע אותם עתה. דוד המלך לא ידע שאבשלום ביקש זאת כדי למרוד בו. אבשלום הראה את אגרת המלך לשני אנשים והם הלכו עמו, אחר כך הראה לשניים נוספים שגם הם הלכו עמו, וכך הלכו עמו עוד ועוד אנשים חשובים, עד אשר אסף אליו 200 איש אשר הלכו עמו לתומם וחשבו שהם עושים זאת במצוות דוד המלך.

תכסיס נוסף בו נקט אבשלום לצורך המרידה באביו היה: שהזמין אליו את אחד האנשים החשובים - את אחיתופל הגילוני מִגִּלֹה, שהיה יועץ דוד המלך, "וַיְהִי הַקֶּשֶׁר אַמִּץ, וְהָעָם הוֹלֵךְ וָרָב אֶת אַבְשָׁלוֹם". ולכל העם הרב, אשר הצטרפו אל אבשלום ואל כל אנשי דוד החשובים אשר הלכו עמו, כלל לא היה ספק שדוד המלך מסכים למלוכת אבשלום בנו.

"מִזְמוֹר לְדָוִד, בְּבָרְחוֹ מִפְּנֵי אַבְשָׁלוֹם בְּנוֹ"

המגיד בא אל דוד המלך ומבשר לו את הבשורה הנוראה: שאבשלום בנו מָרָד בו ולב איש ישראל היה אחרי אבשלום. דוד מבין מיד את הצפוי (כפי שניבא לו נתן הנביא: "הִנְנִי מֵקִים עָלֶיךָ רָעָה מִבֵּיתֶךָ") ואומר לכל עבדיו אשר עִמו בירושלים: "קוּמוּ וְנִבְרָחָה כִּי לֹא תִהְיֶה לָּנוּ פְלֵיטָה מִפְּנֵי אַבְשָׁלֹם".

דוד רואה ראשית כל את טובת העיר ירושלים, הוא חרד לחיי תושביה וחושש שאבשלום יחריב את כל העיר, לכן הוא אומר: "מַהֲרוּ לָלֶכֶת פֶּן יְמַהֵר וְהִשִּׂגָנוּ וְהִדִּיחַ עָלֵינוּ אֶת הָרָעָה וְהִכָּה הָעִיר לְפִי חָרֶב". דוד מבין כי יד ה' בדבר, הוא מיד מקבל עליו את הדין ולא מנסה למנוע את מרד אבשלום. דוד המלך בורח מירושלים ברגל עם 600 עבדיו הנאמנים אשר מלווים אותו מראשית דרכו כאשר ברח משאול: "וַיַּעֲזֹב הַמֶּלֶךְ אֵת עֶשֶׂר נָשִׁים פִּלַגְשִׁים לִשְׁמֹר הַבָּיִת" הוא היה בטוח שאף אחד לא יגע בנשים, הוא לא העלה בדעתו שאבשלום כן יעשה זאת.

דוד המלך אומר אל אִתַּי הַגִּתִּי ידידו ואחד ממפקדי זרועות הצבא, שישוב לו ויֵשֵב עם אבשלום, כי נוכרי הוא ואבשלום לא יחשבהו למתנגד. אתי הגתי היה גֵר שהצטרף אל דוד כאשר דוד ברח משאול אל גת, ודוד חשש מחילול ה' אשר יתגלה לעיני הגֵר כאשר אבשלום בנו מורד בו. אִתַּי הַגִּתִּי למרות היותו גר ללא שורשים יהודים, שומר לדוד אמונים והוא ידיד אמת של דוד. אִתַּי נשבע כי יהיה רק במָקום בו נמצא דוד המלך אם לְמָוֶת ואם לחיים. אִתַּי הַגִּתִּי עובר עם דוד ביחד עם אנשיו וכל משפחתו והטף. "וְכָל הָאָרֶץ בּוֹכִים קוֹל גָּדוֹל וְכָל הָעָם עֹבְרִים וְהַמֶּלֶךְ עֹבֵר בְּנַחַל קִדְרוֹן וְכָל הָעָם עֹבְרִים עַל פְּנֵי דֶרֶךְ אֶת הַמִּדְבָּר". העם בוכים על הצרה של דוד המלך, אך דוד שר לה': "מִזְמוֹר לְדָוִד, בְּבָרְחוֹ מִפְּנֵי אַבְשָׁלוֹם בְּנוֹ".

דוד המלך מקבל כל מה שה' גוזר עליו, והוא בוכה אחר כך ומתאבל אך לא מהסיבה שהעם בוכים. הוא חס על כבוד ארון ה', אין מכבודו של ארון ה' ללכת בנדודים. ולמרות שארון ה' הוא בעצם חותָם הממלכה, הוא אומר לכהנים אשר הביאו עִמם את ארון ברית ה' בו מצויים הלוחות ושברי הלוחות: להשיב את ארון ה' לירושלים, ומה שה' רוצה זה מה שיהיה.

דוד מבקש מצדוק ואביתר הכהנים (אביתר מעד אח''כ במרד אדוניה), שישובו לירושלים עם אחימעץ בן צדוק ויהונתן בן אביתר שני פרחי הכהונה ללוות את ארון ה', והם: אחימעץ ויהונתן ישמשו לדוד שליחים/מרגלים אשר יודיעו לו את הנעשה במחנה אבשלום. דוד אומר להם שהוא מתעכב כאן בערבוֹת המדבר בין הר הזיתים לירדן, עד אשר ישמע מהם.

צדוק ואביתר הכהנים מקיימים את דברי דוד המלך, הם מחזירים את ארון ה' לירושלים ויושבים בירושלים. "וְדָוִד עֹלֶה בְמַעֲלֵה הַזֵּיתִים, עֹלֶה וּבוֹכֶה וְרֹאשׁ לוֹ חָפוּי, וְהוּא הֹלֵךְ יָחֵף, וְכָל הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ חָפוּ אִישׁ רֹאשׁוֹ וְעָלוּ עָלֹה וּבָכֹה". דוד בוכה ומתאבל על צרת השכינה ולא על הצער שלו. הוא לא עושה את החשבון האישי שלו אלא של משיח ה', הוא יודע שאבשלום אינו ראוי להיות מלך ולא מתאים להמשיך את זרע המלוכה, הוא חושש: מה יהיה אם אבשלום יהרוג את שאר הבנים וגם את שלמה? כאשר נודע לדוד שגם אחיתופל יועצו בקושרים נגדו והוא עם אבשלום, הוא מתפלל לה' ומבקש מהקדוש-ברוך-הוא שיסכל את עצת אחיתופל "וַיֹּאמֶר דָּוִד: סַכֶּל נָא אֶת עֲצַת אֲחִיתֹפֶל, יְיָ".

"וְהִנֵּה לִקְרָאתוֹ חוּשַׁי הָאַרְכִּי רעהו היקר קָרוּעַ כֻּתָּנְתּוֹ וַאֲדָמָה עַל רֹאשׁוֹ". ואמרו חז''ל בסנהדרין ק''ז, א': שביקש דוד לעבוד עבודה זרה והנה לקראתו חוּשַׁי הָאַרְכִּי. אמר לו לדוד: מלך שכמותך יעבוד עבודה זרה? אמר לו: מלך שכמותי יהרגנו בנו? מוטב יעבוד עבודה זרה ואל יתחלל שם שמים בפרהסיה, שיאמרו: חסיד שכמוני הרגו בנו, ויהיו מתרעמים על מידותיו של הקב''ה ונמצא שם שמים מתחלל בפרהסיה. אמר לו חוּשַׁי הָאַרְכִּי לדוד: הרי אתה נשאת יפת תואר - אמו של אבשלום (ומותר מהתורה), ונסמכה פרשת יפת תואר לפרשת בן סורר ומורה, שכל הנושא יפת תואר יש לו בן סורר ומורה.

דוד המלך יודע שחוּשַׁי הָאַרְכִּי ידידו הנאמן מוכן לסכן את נפשו בעבורו, ויהיה מוכן ללכת אל אבשלום ולהעמיד פנים כאוהבו של אבשלום, כדי לסכל את מזימתו. דוד המלך מבקש מחוּשַׁי הָאַרְכִּי שישוב לירושלים ויָפֵר את עצת אחיתופל על דוד. וכל אשר ישמע יעביר לצדוק ואביתר הכהנים, ועמם שני בניהם אחימעץ לצדוק ויהונתן לאביתר, ובידם ישלח אליו כל אשר ישמע בבית המלך (אבשלום) בירושלים.

ויש כאן מידה כנגד מידה: אבשלום התחיל את המרידה בפריסת רשת מרגלים בכל שבטי ישראל "וַיִּשְׁלַח אַבְשָׁלוֹם מְרַגְּלִים בְּכָל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל", וגם כאן מתחיל דוד המלך לפרוס רשת ריגול לרגלי אבשלום: חוּשַׁי הָאַרְכִּי מגיע לירושלים ומשמש בעצם מרגל סמוי לטובת דוד, בארמון אבשלום אשר תפס את המלוכה. ואחימעץ ויהונתן בני הכהנים משמשים כשליחים נאמנים, להודיע לדוד את כל דברי חוּשַׁי הָאַרְכִּי.

דוד ממשיך הלאה "וְהִנֵּה צִיבָא נַעַר מְפִיבֹשֶׁת לִקְרָאתוֹ, וְצֶמֶד חֲמֹרִים חֲבֻשִׁים, וַעֲלֵיהֶם מָאתַיִם כיכרות לֶחֶם וּמֵאָה אשכולות צִמּוּקִים וּמֵאָה קַיִץ - 100 כלים מלאים תאנים יבשות, וְנֵבֶל יָיִן" והכל עבור דוד ואנשיו. דוד שואל את צִיבָא: היכן מפיבושת נכד שאול אדונו? וציבא מדבר על מפיבושת לשון הרע, במקום ללמד עליו זכות שבהיותו נכה רגליים קשה לו להצטרף לדוד. ציבא אומר לדוד המלך שאדונו יושב בירושלים ומצפה מתי תיפול מלכות בית דוד לידיו. ודוד מעביר את כל רכוש מפיבושת לציבא אשר שמר אמונים לדוד המלך ולא למפיבושת: "וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְצִבָא: הִנֵּה לְךָ כֹּל אֲשֶׁר לִמְפִיבשֶׁת".

במסכת שבת נחלקו חז''ל: האם דוד קיבל לשון הרע מציבא על נכד שאול המלך, או לא קיבל? רב אמר: קיבל לשון הרע, ואולי בהיותו נע ונד ורדוף לא הירהר הרבה בדברי ציבא וקיבלם, ויתכן שנענש על כך מיד: שיצא שמעי בן גרא לקראתו וביישו וקיללו. ושמואל אמר: לא קיבל לשון הרע.