"וְאַבְשָׁלוֹם בָּרַח וַיֵּלֶךְ אֶל תַּלְמַי בֶּן עַמִּיהוּד מֶלֶךְ גְּשׁוּר" שהיה אבי אמו, ושהה שם במשך שלוש שנים. ודוד כלתה נפשו אל אבשלום בנו, הוא התגעגע אליו למרות הכל ובמיוחד לאחר שניחַם על מות אמנון. אך יואב שר צבא דוד ומקורבו יודע שלמרות שדוד לא יוצא אחרי אבשלום, עדיין לבו של דוד להעניש את אבשלום. נראה שלדוד המלך המצב הזה די נוח שאבשלום נמצא בגשור, לכן אינו שולח לקרוא לאבשלום ובכך הוא פטור מלדון את אבשלום על רצח אמנון אחיו. יואב היה אחד האנשים הכי מקורבים לדוד המלך, במיוחד לאור העובדה שבימי דוד המלך רבו המלחמות באוייבים ואך טבעי הדבר שיואב אשר היה שר הצבא יהיה מקורב מאוד למלך. ועל מנת להחזיר את אבשלום מגשור וכדי לקרב את אבשלום אל אביו, הוצרך יואב לתחבולה: תכסיס האשה התקועית.

יואב יודע כמה אבשלום יקר לדוד, ולאחר מעשה תמר ומות אמנון המלך מפסיד בעצם גם את אבשלום. יואב שולח אל תקוע ולוקח משם אשה חכמה ומדריך אותה: שתעמיד פני אשה אבלה, שתלבש בגדי אבלות ולא תסוך בשמן, ותהיה כאשה המתאבלת על מת ימים רבים. שתבוא אל דוד המלך ותספר לו את אשר יאמר לה יואב, והכל במטרה להשיב את אבשלום מגשור.

האשה אכן מגיעה אל דוד המלך, נופלת על אפיה ארצה ומשתחווה למלך ומבקשת את עזרתו: "הוֹשִׁעָה הַמֶּלֶךְ. וַיֹּאמֶר לָהּ הַמֶּלֶךְ: מַה לָּךְ?" היא מספרת למלך סיפור ואומרת למלך: שהיא אשה אלמנה והיו לה שני בנים, בן אחד היכה את השני והרגו "וַיִּנָּצוּ שְׁנֵיהֶם בַּשָּׂדֶה וְאֵין מַצִּיל בֵּינֵיהֶם" (כפי שעשה אבשלום לאמנון אחיו), והבן הנשאר בחיים הוא כעת בנה היחיד אשר נותר לה. והנה כל המשפחה קמה ורוצה להרוג את בנה היחיד אשר נשאר לה בחיים. ולכן בלית ברירה היא באה לבקש את עזרת המלך, כדי שגואל הדם לא יגע בבנה, "מֵהַרְבַּת גֹּאֵל הַדָּם לְשַׁחֵת וְלֹא יַשְׁמִידוּ אֶת בְּנִי" ולא יכבו את גחלתה ולא ימחו את שם בעלה המת מעל פני האדמה. דוד המלך (שאינו נוגע בדבר כלל) מרגיע את האשה התקועית ואומר לה: כי הוא יצווה את בני משפחת בעלה שלא יגעו בבנה, כיון שלא היו עדים והתראה (כיון ש"וַיִּנָּצוּ שְׁנֵיהֶם בַּשָּׂדֶה") ולכן אין דין בנה למות, "וַיֹּאמֶר: חַי יְיָ אִם יִפֹּל מִשַּׂעֲרַת בְּנֵךְ אָרְצָה". (שלא במודע נפלה נבואה בפי דוד המלך, ומה שאמר לאשה התקועית זה מה שקרה לאבשלום: אִם יִפֹּל מִשַּׂעֲרַת בְּנֵךְ אָרְצָה - אם הבן ישתחרר משערותיו ויפול ארצה, חי ה' שזה לא יקרה ולא ישתחרר משערותיו ולא יפול ארצה מעץ האלה. ואבשלום נתפס בשערותיו באֵלָה ולא השתחרר ונהרג).

כל דיבורה של האשה התקועית היה במשל, והנמשל הוא: אמנון ואבשלום. לא די שאמנון נרצח, האם המלך יפסיד גם את אבשלום? (כמו במשל האשה התקועית: שבנה האחד הרג את השני, האם תפסיד גם את השני? ודוד המלך פסק לה: שבנה השני לא ימות כיון שלא היו עדים והתראה, והסנהדרין לא יכולים לדון אותו למיתה). ומה גם שאין משפט מוות על אבשלום, כיון שלא הוא בעצו הרג את אמנון, אלא נעריו. לא היו כאן עדים והתראה ולכן שום סנהדרין שבעולם לא היתה יכולה לדון את אבשלום, וממילא אבשלום חופשי לחזור. וכדי להחיש את החזרת אבשלום, הזכירה לו: שאם אבשלום ימות בגשור שוב לא יראהו לעולם, כי הנפשות כמים שנשפכו ואין אפשרות לאוספם, ואין הקב''ה נושא פנים לאף אחד, כמלך - כהדיוט. והקב''ה לא יחפוץ במות המת, וראוי אם כן לדוד המלך להידמות לבוראו, ולהשיב את אבשלום בנו הנידח.

דוד מבין כעת שיד יואב היתה בדבר, ושהאשה התקועית לא באה אל המלך מיוזמתה. "וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ: הֲיַד יוֹאָב אִתָּךְ בְּכָל זֹאת? וַתַּעַן הָאִשָּׁה וַתֹּאמֶר: חֵי נַפְשְׁךָ אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ... כִּי עַבְדְּךָ יוֹאָב הוּא צִוָּנִי וְהוּא שָׂם בְּפִי שִׁפְחָתְךָ אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה". האשה התנצלה באומרה שכוונת יואב היתה לטובה, שאם יואב היה בא בעצמו לדבר עם המלך על אבשלום ישירות ללא התכסיס הזה, המלך היה מסרב לכך. ..."וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל יוֹאָב: הִנֵּה נָא עָשִׂיתִי אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְלֵךְ הָשֵׁב אֶת הַנַּעַר אֶת אַבְשָׁלוֹם... וַיָּקָם יוֹאָב וַיֵּלֶךְ גְּשׁוּרָה וַיָּבֵא אֶת אַבְשָׁלוֹם יְרוּשָׁלָם. וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ: יִסֹּב אֶל בֵּיתוֹ וּפָנַי לֹא יִרְאֶה. וַיִּסֹּב אַבְשָׁלוֹם אֶל בֵּיתוֹ וּפְנֵי הַמֶּלֶךְ לֹא רָאָה".

במעשה יואב אשר הביא את האשה התקועית אל המלך, גרם יואב לכך שדוד המלך פָּסַק הלכה לגבי האשה התקועית האלמונית, ולא ידע שהוא בעצם פוסק את ההלכה לעצמו. בדיוק כמו במשל כבשת הרש, כאשר הוא אומר לנתן הנביא שגוזל כבשת הרש ישלם ארבעתיים - כך דוד המלך פוסק כאן לגבי בנו אבשלום מבלי שיָדַע זאת מראש, ולכן לא היתה שום בעיה להשיב את אבשלום. אם דוד המלך היה משיב את אבשלום ללא משל האשה התקועית, היינו חושבים שיש כאן משוא פנים לבנו. וללא משל האשה התקועית גם יואב היה יכול לסכן כאן את עצמו, כיון שהוא לא היה בטוח שזה אכן רצון המלך. ואם היה מתברר לו שאין בדעת המלך להחזיר את אבשלום ורק יואב הוא הרוצה בכך, יואב היה יכול לשלם על כך מחיר כבד, לכן הוא "זרק" למלך את "הפיתיון" בדמות האשה התקועית.

"וּכְאַבְשָׁלוֹם לֹא הָיָה אִישׁ יָפֶה בְּכָל יִשְׂרָאֵל לְהַלֵּל מְאֹד, מִכַּף רַגְלוֹ וְעַד קָדְקֳדוֹ לֹא הָיָה בוֹ מוּם. וּבְגַלְּחוֹ אֶת רֹאשׁוֹ וְהָיָה מִקֵּץ יָמִים לַיָּמִים אֲשֶׁר יְגַלֵּחַ כִּי כָבֵד עָלָיו וְגִלְּחוֹ, וְשָׁקַל אֶת שְׂעַר רֹאשׁוֹ מָאתַיִם שְׁקָלִים בְּאֶבֶן הַמֶּלֶךְ"... הגמרא במסכת נזיר דף ה', ע''א מביאה: שאבשלום היה נזיר עולם, המגלח את שערותיו אחת לשנים עשר חודש. ובהיות שערו כבד עליו, הֶקֵל בתער כדין נזיר והיה משקל שערותיו מאתיים שקלים באבן המלך. במדרש מובא שאבשלום היה אחד מששה האנשים היפים ביותר בעולם: אדם הראשון, יעקב אבינו, אבשלום, רבי ישמעאל כהן גדול, רבי יוחנן, ורבי אבהו. אבשלום שהיה כעת הבן הגדול במשפחה אחרי מות אמנון, היה יפה תואר ובן מלך גם מצד אמו מַעֲכָה בַּת תַּלְמַי מלך גשור, ואולי זה מה שגרם לו לבקש גדוּלה לעצמו, אך למרות כל מעלותיו הרג את אמנון אחיו. אב-שלום - שלום עם האב: הוא מדבר שלום אך לבו למלחמה. אב-שלום - אבי השלום, האבא של השלום. באבשלום היה למעשה שורש מלכות שהתפתח לכיוון אחר, שהרי המלך שמָלַך במקום אבשלום היה שלמה שהיה דומה בשמו לאבשלום, שלמה - שהשלום שלו, השלם, שהביא שלום, שב-40 שנות מלכותו שרר שלום בכל האיזור.

אבשלום ישב בגשור במשך 3 שנים והתכסיס של יואב עם האשה התקועית גרם לדוד המלך להסכים שאבשלום ישוב לירושלים, "וַיָּקָם יוֹאָב וַיֵּלֶךְ גְּשׁוּרָה וַיָּבֵא אֶת אַבְשָׁלוֹם יְרוּשָׁלָם". אך במשך השנתיים בהן הוא יושב בירושלים, לא הסכים דוד המלך לראות את פניו "וַיֵּשֶׁב אַבְשָׁלוֹם בִּירוּשָׁלַם שְׁנָתַיִם יָמִים וּפְנֵי הַמֶּלֶךְ לֹא רָאָה". אבשלום שולח אל יואב פעמיים כדי שיָפְגִישוֹ עם המלך, אך יואב לא מגיע אליו. כדי להכריח את יואב שר צבא המלך לבוא אליו, אבשלום מצווה את עבדיו להצית באש את חלקת יואב המלאה שעורים. זה גורם ליואב לכעוס על אבשלום שהיה כפוי טובה ושילם לו רעה תחת טובה (שהרי אבשלום חזר לירושלים רק בהשתדלותו של יואב). אך למרות הכל מגיע יואב אל בית אבשלום ואומר לו: "לָמָּה הִצִּיתוּ עֲבָדֶיךָ אֶת הַחֶלְקָה אֲשֶׁר לִי בָּאֵשׁ? וַיֹּאמֶר אַבְשָׁלוֹם אֶל יוֹאָב: הִנֵּה שָׁלַחְתִּי אֵלֶיךָ לֵאמֹר בֹּא הֵנָּה וְאֶשְׁלְחָה אֹתְךָ אֶל הַמֶּלֶךְ לֵאמֹר לָמָּה בָּאתִי מִגְּשׁוּר, טוֹב לִי עֹד אֲנִי שָׁם, וְעַתָּה אֶרְאֶה פְּנֵי הַמֶּלֶךְ וְאִם יֶשׁ בִּי עָוֹן וֶהֱמִתָנִי".

למרות שאבשלום בוחר בדרך כוחנית ומצית באש את חלקת יואב, יואב עושה את אשר מצווהו אבשלום. יואב פונה אל המלך ואומר לו את דברי אבשלום ובכך מגיע הפיוס בין דוד המלך לאבשלום בנו: ..."וַיִּקְרָא אֶל אַבְשָׁלוֹם. וַיָּבֹא אֶל הַמֶּלֶךְ וַיִּשְׁתַּחוּ לוֹ עַל אַפָּיו אַרְצָה לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ, וַיִּשַּׁק הַמֶּלֶךְ לְאַבְשָׁלוֹם".