בגמרא במסכת קידושין ע''ו מובא: אמר רב יהודה אמר רב, 400 ילדים היו לו לדוד (בחילותיו, אך לא היו בניו הפרטיים, אלא היו מיועדים לתכסיסי מלחמה כדי להפחיד את האוייב), וכולם בני-יפת תואר היו, וכולם מסתפרים קומי ומגדלים בלורית היו (רש''י: מאחורי עורפם), וכולם יושבים בקרוניות של זהב והיו מהלכים בראשי גייסות, והם הם בעלי אגרופים של בית דוד שהולכים להבהיל את העולם.

ומביא ה"בן איש חי": שהם לא היו נלחמים, כי אין עושים מלחמה אלא רק ישראל המיוחסים, ורק הלכו לתת מורא על האוייבים, שהאוייבים יִרְאוּ אותם ויֵדעו שהם באו מתוך הגויים ועוזרים לישראל.

"וַיְהִי אַחֲרֵי כֵן וַיַּךְ דָּוִד אֶת פְּלִשְׁתִּים וַיַּכְנִיעֵם". דוד המלך רוצה לבנות את בית ה', אך עדיין לא הגיע אל המנוחה והנחלה כפי שחשב. הוא יוצא להדוף את אוייביו כדי שישראל יגיעו אל המנוחה השלמה ויזכו לבניין בית המקדש במהרה. ואז מכה דוד בפלישתים "וַיִּקַּח דָּוִד אֶת מֶתֶג הָאַמָּה מִיַּד פְּלִשְׁתִּים". ובדברי הימים נאמר: שלקח את גת ובנותיה ויתכן שגת נקראה מתג האמה, כיון שהשולט בגת שולט בעצם בכל המחוז, כאוחז ברסן הסוס.

"וַיַּךְ אֶת מוֹאָב". ומה הטעם שדוד אשר בא ממואב (מרות המואביה): כָּפָה את המואבים בחבלים הקשורים לארץ? והרג במואבים? והשאיר שליש משועבדים לו נושאי מנחה? אלא מפני שהמואבים עשו מעשה שפל ונבזה והפרו את האמון אשר נתן בהם דוד. כאשר ברח דוד משאול אל יער חרת והניח את אביו ואמו ואחיו בארץ מואב: הרג מלך מואב את אבי דוד ואמו ואחיו, חוץ מאח אחד אשר ברח אל נחש העמוני ורות, שאמרו חז''ל: רות המואביה לא מתה עד שראתה את שלמה בן בנה יושב ודן דינין.

כאשר הלך דוד לחזק את גבול ישראל בנהר פרת - "וַיַּךְ דָּוִד אֶת הֲדַדְעֶזֶר בֶּן רְחֹב מֶלֶךְ צוֹבָה". ויש אומרים שצובה היא חָלֵבּ במחוז שבסוריה.

דוד לכד 1,700 פרשים ו - 20,000 איש רגלִי אשר נתנו את פדיון נפשם. דוד עיקֵר את הרכב והשאיר רק 100 רכב, ולכל רכב 4 סוסים.

"וַתָּבֹא אֲרַם דַּמֶּשֶׂק לַעְזֹר לַהֲדַדְעֶזֶר מֶלֶךְ צוֹבָה", כאשר באה אֲרַם דמשק לעזור להֲדַדְעֶזֶר מלך צובה, היכה דוד בארם 22,000 איש אשר השתעבדו לו, והיתה ישועת ה' "וַיֹּשַׁע יְיָ אֶת דָּוִד בְּכֹל אֲשֶׁר הָלָךְ". דוד הציב נציבים על ארם דמשק לשלוט עליהם וליטול מהם מיסים, ולקח מהם עושר רב אשר הביא לירושלים: שלטי זהב (מגיני זהב), אשר היו על עבדי הדדעזר לקחם דוד המלך במלחמה והביאם לירושלים, לאוצר בית ה' ולבניית בית המקדש.

"וּמִבֶּטַח וּמִבֵּרֹתַי עָרֵי הֲדַדְעָזֶר, לָקַח הַמֶּלֶךְ דָּוִד נְחשֶׁת הַרְבֵּה מְאֹד", דוד המלך לקח מאוייביו כמות נחושת גדולה אשר הקדיש לבניית בית המקדש, ואשר ממנה עשה שלמה את ים הנחושת והעמודים וכלי הנחושת (כמובא בדברי הימים א', י''ח).

כאשר שמע תֹּעִי מלך חֲמָת שדוד היכה את כל חיל הֲדַדְעָזֶר מלך צובה, הוא שלח את בנו יורם אל דוד המלך לשאול לו לשלום ולברכו, ואף הביא עמו כלי כסף וכלי זהב וכלי נחושת, אשר גם אותם הקדיש דוד המלך לה' עם הכסף והזהב אשר הקדיש מכל הגויים אשר כבש.

דוד היה מכנס את כל הזהב והכסף שהיה לוקח בכל המלחמות, ואת כל המתנות שקיבל, ומקדישם לבית המקדש. דוד המלך הכין לבית המקדש 100,000! כיכרים של זהב (כמפורט להלן).

"וַיַּעַשׂ דָּוִד שֵׁם בְּשֻׁבוֹ מֵהַכּוֹתוֹ אֶת אֲרָם בְּגֵיא מֶלַח שְׁמוֹנָה עָשָׂר אָלֶף", כאשר שב דוד המלך מהכות את ארם דמשק הוא היכה בגיא מלח 18,000 איש. ומובא בספר קדמון: שבשעה שהיו ישראל מריעין בחצוצרות המלחמה, היו המלאכים מסייעים כנגדן מלמעלה והקב''ה מקבל תפילתם כקול שופר. "וַיָּשֶׂם בֶּאֱדוֹם נְצִבִים, בְּכָל אֱדוֹם שָׂם נְצִבִים (אדום הכוונה למלחמה זו בארם בגיא מלח), וַיְהִי כָל אֱדוֹם עֲבָדִים לְדָוִד, וַיּוֹשַׁע יְיָ אֶת דָּוִד בְּכֹל אֲשֶׁר הָלָךְ".

לאחר ששב דוד המלך מהכות את אדום, התבססה מלכותו בידיו "וַיִּמְלֹךְ דָּוִד עַל כָּל יִשְׂרָאֵל, וַיְהִי דָוִד עֹשֶׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה לְכָל עַמּוֹ".

חז''ל דרשו: למה היה דוד יכול לעשות משפט וצדקה ללא הטרדות? כי יואב על הצבא. ולמה היה יואב יכול להצליח על הצבא? כי דוד עושה משפט וצדקה. דוד המלך גרם ליואב להצליח על הצבא לפי שעשה משפט וצדקה, ויואב בן צרויה גרם לדוד לעשות משפט וצדקה, לפי שהוא דן ושפט ולמד תורה ויואב עסק במלחמות, ולא היה דוד טרוד בהן ולבו היה פתוח לשפוט צדק.

כאשר היה יואב יוצא למלחמה, היה דוד מתפלל עליו ואומר: "יַעַנְךָ יְיָ בְּיוֹם צָרָה". רואים כאן את ההרמוניה הנפלאה אשר שררה בין דוד המלך ואחיינו - יואב שר הצבא. דוד סומך על יואב ומבין אותו וההיפך. יואב היווה חלק נכבד מהנצחון של דוד, הוא היה יד ימינו ומסירותו לדוד היתה ללא גבול. יואב היה גיבור חיל, דאג לכלל, היה בעל מוסר גבוה מאוד ומושלם במידותיו. לפי חז''ל: יואב היה חכם גדול וראש הסנהדרין. יואב שר צבא דוד המלך היה נאמן לדוד כל ימיו, אך בסוף ימי דוד עזר לאדוניה בן דוד המורד, ולכן נענש והומת בימי שלמה המלך (בעוון פלילי על הריגת עמשא בן יתר, ולא הומת בשל עוון מדיני הקשור למרידתו והיותו בצד אדוניה).

לאחר מות מלך בני עמון, מולך חָנוּן בנו תחתיו. דוד המלך אשר שולח את עבדיו לנחמו על מות אביו, רוצה לעשות חסד עם נחש מלך עמון אבי חָנוּן, ולגמול לו על החסד אשר עשה עמו מלך עמון עם אחי דוד: לאחר שברח דוד והביא את הוריו ואחיו למואב והרגם מלך מואב, ונותר רק אליהוא אחי דוד שברח לארץ עמון, הוא קיבל שם מקלט ממלך עמון. אך כאשר הגיעו עבדי דוד אל ארץ בני עמון, אמרו עבדי מלך בני עמון לחָנוּן מלכָּם: הסבור אתה שדוד שלח אליך מנחמים כי מכבד הוא את אביך? הלא הם מרגלים ומטרתם לחקור את העיר, לרגלה ולהפכה. חָנוּן קיבל את דברי עבדיו ונהג בשליחי דוד המלך בבזיון: הוא גילח חצי זקנם וחתך חצי בגדיהם, "וַיִּקַּח חָנוּן אֶת עַבְדֵי דָוִד, וַיְגַלַּח אֶת חֲצִי זְקָנָם, וַיִּכְרֹת אֶת מַדְוֵיהֶם בַּחֵצִי עַד שְׁתוֹתֵיהֶם וַיְשַׁלְּחֵם". האנשים היו נכלמים מאוד, ולמרות שהיה חשוב לקבל מהם מידע מהיר, אמר להם דוד המלך לשבת ביריחו עד אשר יצמח זקנם וישובו, כדי שלא יתביישו.

בני עמון הבינו כי נתעבו בעיני דוד ונמאסו על המעשה אשר עשו, על הפגיעה הקשה והעלבון הגדול באנשי המשלחת אשר שלח דוד המלך לנחמם על מות המלך נחש אבי חנון, ולכן שלחו ושכרו את ארם בית רחוב ואת ארם צובא, 20,000 רגלי, ואת מלך מעכה אשר מצפון לגשור על יד החרמון 1,000 איש, ומושל מחוז טוב שבסוריה (ויש אומרים שהיא סוסיתא) ועמו 12,000 איש.

"וַיִּשְׁמַע דָּוִד וַיִּשְׁלַח אֶת יוֹאָב וְאֵת כָּל הַצָּבָא הַגִּבֹּרִים", בתחילה יצא יואב לבדו למלחמה, וכשגברה המלחמה יצא דוד וניצח.

כאשר ראה יואב שר צבא דוד המלך כי היתה אליו פני המלחמה מפָּנים ומאחור, ושהוא ואנשיו יהיו נתונים בין שני מחנות האוייב, הוא פיצל את מחנה ישראל לשניים: מחנה אחד בפיקודו ילחם בארם, ומחנה שני בפיקודו של אבישי אחיו ילחם בבני עמון. יואב בחר מכל בחורי ישראל ונערך עמם לקראת הקרב עם ארם, ואת יתר העם נתן ביד אבישי אחיו שנערך עמם לקראת הקרב עם בני עמון. יואב מתאם עם אבישי ומסכם עמו: אם ארם תחזק ממני ומאנשי, אזי אבישי אחי המחנה אשר בפיקודך יבוא לעזרתי להושיעני. ואם יחזקו בני עמון ממך אבישי אחי ומאנשיך, אזי אבוא אני יואב ואנשַי לעזרתך להושיע לך. ולמרות שהיו גיבורי חיל, כל יציאתם לקרב היתה תמיד בבטחון גמור בה' יתברך, שרק הוא יכול להושיעם ולא כוחם שלהם, ואם חס וחלילה יתחזקו ארם על יואב, ובני עמון על אבישי, יואב שם מבטחו רק בה' ואומר: "חֲזַק וְנִתְחַזַּק בְּעַד עַמֵּנוּ, וּבְעַד עָרֵי אֱלֹקֵינוּ, וַיְיָ יַעֲשֶׂה הַטּוֹב בְּעֵינָיו", אך אנחנו נעשה את המוטל עלינו. הניצחון לא אחר לבוא: "וַיִּגַּשׁ יוֹאָב וְהָעָם אֲשֶׁר עִמּוֹ לַמִּלְחָמָה בַּאֲרָם וַיָּנֻסוּ מִפָּנָיו. וּבְנֵי עַמּוֹן רָאוּ כִּי נָס אֲרָם וַיָּנֻסוּ מִפְּנֵי אֲבִישַׁי וַיָּבֹאוּ הָעִיר. וַיָּשָׁב יוֹאָב מֵעַל בְּנֵי עַמּוֹן וַיָּבֹא יְרוּשָׁלָם".

כאשר ראה ארם כי ניגף לפני ישראל הם נאספו שוב ביחד במקום הנקרא חֵילָם, והֲדַדְעֶזֶר שלח עם ארם חַיל עצום וגם את ֹשׁוֹבַךְ שר צבא הֲדַדְעֶזֶר לפניהם. וכאשר הגיעה השמועה לאוזני דוד, ויאסוף את כל ישראל ויעבור את הירדן וילחם עם ארם בחֵילָם. ארם נַס מפני ישראל ודוד הורג מארם 40,000 פרשים ו-700 רכב נופלים בידיו, ויהרוג גם את שׁוֹבַךְ שר צבא הֲדַדְעֶזֶר. "וַיִּרְאוּ כָל הַמְּלָכִים עַבְדֵי הֲדַדְעֶזֶר כִּי נִגְּפוּ לִפְנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיַּשְׁלִמוּ אֶת יִשְׂרָאֵל וַיַּעַבְדוּם".

דוד המלך זוכה לנצחון אדיר על אוייביו, פחד דוד נופל על אוייביו והכל - בזכות בטחונו בה' וייחוס כל נצחונותיו אך ורק לה': "אֵלֶּה בָרֶכֶב וְאֵלֶּה בַסּוּסִים וַאֲנַחְנוּ בְּשֵׁם יְיָ אֱלֹקֵינוּ נַזְכִּיר. הֵמָּה כָּרְעוּ וְנָפָלוּ וַאֲנַחְנוּ קַּמְנוּ וַנִּתְעוֹדָד" (תהלים כ').

במדרש "גלית הפלישתי" (מדרשי חז''ל על נביאים וכתובים, הרב יהודה דוד אייזנשטיין) מובא: ...אמרו כשהיה דוד נלחם, היה זורק 800 איש בזריקה אחת, והיה שולף את חרבו על 300 איש בפעם אחת...

בזכות ארבע דמעות משתי עיניים, שהורידה עורפה על רות חמותה, זכתה שיצאו ממנה ארבעה גיבורים. אך דוד צאצא רות הענווה והצנועה וענק הכח הרוחני - מנצח את ארבעת בני עורפה: ענקי הכח הפיזי.

"וַתְּהִי עוֹד מִלְחָמָה לַפְּלִשְׁתִּים אֶת יִשְׂרָאֵל, וַיֵּרֶד דָּוִד וַעֲבָדָיו עִמּוֹ וַיִּלָּחֲמוּ אֶת פְּלִשְׁתִּים וַיָּעַף דָּוִד", דוד המלך התעייף ונחלש שהיה כבר זקן, ומה גם שנחלש מכל צרות חייו. בהיות דוד עייף ראהו יִשְׁבִּי הענק שהיה מילידי הרפה, ולפי חז''ל היה בן עורפה כלת נעמי ואחי גוליית. יִשְׁבִּי היה בעל כח עצום עד כדי כך שמשקל עץ-חניתו היה 300 משקל נחושת. יִשְׁבִּי היה חגור חרב חדשה והתכוון להרוג את דוד המלך. כאשר ראה אֲבִישַׁי בֶּן צְרוּיָה שדוד שרוי בצרה גדולה ובסכנה, חש לעזרתו נגד הפלישתי, וָיַמֵת את הפלישתי. "אָז נִשְׁבְּעוּ אַנְשֵׁי דָוִד לוֹ לֵאמֹר: לֹא תֵצֵא עוֹד אִתָּנוּ לַמִּלְחָמָה וְלֹא תְכַבֶּה אֶת נֵר יִשְׂרָאֵל".

בגמרא במסכת סנהדרין צ''ה, ע''א מובא: מעשה בדוד שאמר לו הקדוש-ברוך-הוא: אם רצונך יִכְלֶה זרעך, או תמסר ביד אוייב? אמר לפניו: ריבונו של עולם, מוטב אמסר ביד אוייב ולא יכלה זרעי.

יום אחד יצא (דוד המלך) לשכור בַּזַאִי (כדי לצוד חיות ועופות), בא הס.מ. ונדמה לו לצבי. השליך דוד וירה אליו החץ, אך לא הגיע לו החץ. וכך משך אותו הס.מ. עד אשר הביא את דוד לארץ פלישתים. כאשר ראה ישבי בנוב את דוד המלך, אמר: הנה זה שהרג לגוליית אחי. קשרוֹ ישבי ונתן אותו תחת הבד של זיתים והכניעו, ונעשה לו נס שנתרככה הארץ מתחתיו. וזה היום היה ערב שבת לפנות ערב, והיה אבישי בן צרויה רוחץ ראשו בארבע סאין של מים, או בארבע בורות מים, וראה לפתע כתמי דם, ויש אומרים יונה באה והיתה טורפת ומחבטת עצמה ומורטת כנפיה והומה ומצטערת. אמר: כנסת ישראל נמשלו כיונה, ומדָבָר זה נלמד שדוד מלך ישראל שרוי בצער.

בא אבישי אל בית דוד ולא מצאו, שלח לבית המדרש ולא מצאו, שאל שאלה: אם בשעת סכנה מותר לרכב על סוסו של המלך? אמרו לו: בשעת הסכנה מותרין לרכב על סוס המלך. רכב על פרד המלך והלך, ונתקצרה לו הארץ והגיע במהרה לארץ פלישתים.

ובעת שהלך, ראה את עורפה אמו של ישבי יושבת וטווה, וכשראתה את אבישי השליכה את הפלך לעברו ורצתה להורגו, אך הפלך לא נגע בו. אמרה לו: האתה אבישי? הבא לי זה הפלך אשר נפל לפניך. לקח אבישי את הפלך והשליכו על ראש האשה ומתה. כאשר ראה אותו ישבי בנוב, אמר: כעת יש אצלי גם דוד המלך וגם אבישי. מה עשה? זרק את דוד כלפי מעלה, ונעץ תחתיו את חניתו בקרקע כדי שיפול על החנית וימות. הלך אבישי ואמר שֵם (שֵם קדוש) והעמיד את דוד באויר בין השמים לארץ...

אמר אבישי לדוד: על מה באת לכאן? אמר לו: כזה אמר לי הקדוש-ברוך-הוא והשבתי לו: מוטב שאמסר ביד אוייב ולא יִכְלֶה זרעי. אמר אבישי שֵם (שם קדוש), והוריד את דוד מהשמים לארץ. והיה ישבי מנוב רודף אחריהם והם בורחים, שהיה קרוב לארץ פלישתים. כשהגיעו לכפר ששמו קֻבִּי שהוא בין ארץ ישראל לארץ פלישתים, אמרו זה לזה: נעמוד כנגדו ולא נברח, ונכֵּנו. אמרו לו: לך תמצא את אמך עורפה שהיא בקברה, לפי שהרגנוה. וכשהזכירו לו שם אמו, נחלש כוחו והרגוהו.

אחרי כן היתה עוד מלחמה בְּגוֹב (גזר) עִם פְּלִשְׁתִּים, "אָז הִכָּה סִבְּכַי הַחֻשָׁתִי אֶת סַף אֲשֶׁר בִּילִדֵי הָרָפָה".

ותהי עוד מלחמה בְּגוֹב עִם פְּלִשְׁתִּים, "וַיַּךְ אֶלְחָנָן בֶּן יַעְרֵי אֹרְגִים בֵּית הַלַּחְמִי אֵת גָּלְיָת הַגִּתִּי וְעֵץ חֲנִיתוֹ כִּמְנוֹר אֹרְגִים".

"וַתְּהִי עוֹד מִלְחָמָה בְּגַת, וַיְהִי אִישׁ מָדוֹן וְאֶצְבְּעוֹת יָדָיו וְאֶצְבְּעֹת רַגְלָיו שֵׁשׁ וָשֵׁשׁ, עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע מִסְפָּר, וְגַם הוּא יֻלַּד לְהָרָפָה", הענק הזה חרף את ישראל, ויכהו יְהוֹנָתָן בֶּן שִׁמְעָה אֲחִי דָוִד.

ארבעה מלכים היו. ומה ששאל זה, לא שאל זה:

דוד המלך אמר: "אֶרְדּוֹף אוֹיְבַי וְאַשִֹּיגֵם וְלֹא אָשׁוּב עַד כַּלּוֹתָם" (תהילים י''ח, ל''ח). והיה הקדוש-ברוך-הוא מאיר לו בלילות בזיקים וברקים.

אסא המלך אמר: איני יכול להילחם באוייבי, אלא אני ארדוף אחריהם ואתה תהרגם: "וַיֵּצֵא אֲלֵיהֶם זֶרַח הַכּוּשִׁי בְּחַיִל אֶלֶף אֲלָפִים (אֶלֶף אֲלָפִים = מיליון חיילים!) וַיִּגֹּף יְיָ אֶת הַכּוּשִׁים לִפְנֵי אָסָא וְלִפְנֵי יְהוּדָה, וַיָּנֻסוּ הַכּוּשִׁים" (דברי הימים ב').

יהושפט מלך יהודה אמר: אני איני יכול לרדוף ולא להרוג אותם, אלא אני אזמר בבתי מדרשות, ואתה תהרגם: "וּבְעֵת הֵחֵלּוּ בְרִנָּה וּתְהִלָּה, נָתַן יְיָ מְאָרְבִים עַל בְּנֵי עַמּוֹן מוֹאָב וְהַר שֵׂעִיר הַבָּאִים לִיהוּדָה, וַיִּנָּגֵפוּ... וְהִנָּם פְּגָרִים נֹפְלִים אַרְצָה וְאֵין פְּלֵיטָה"... (דברי הימים ב' כ').

חזקיהו מלך יהודה אמר: אני איני יכול לזמר, ולא לרדוף ולא לערוך מלחמה. אלא אני אישן בביתי ואתה תהרגם: "וַיְהִי בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיֵּצֵא מַלְאַךְ יְיָ וַיַּךְ בְּמַחֲנֵה אַשּׁוּר מֵאָה שְׁמוֹנִים וַחֲמִשָּׁה אָלֶף, וַיַּשְׁכִּימוּ בַבֹּקֶר וְהִנֵּה כֻלָּם פְּגָרִים מֵתִים" (מלכים ב', י''ט, ל''ה). והיה חזקיהו ישן בביתו והקב''ה הרג בהם 185,000 איש! ולפי המפרשים היו אלה 185,000 ראשי הגייסות לבד מן החיילים. במסכת סנהדרין צ''ה מובא: רבי יצחק נפחא אמר, אוזניים גילה להם (למחנה אשור ולכל צבא סנחריב), ושמעו שירה מפי החיות (מפי המלאכים) ומתו.

מלבד הגיבורים האחרים שהיו לו ובראשם יואב בן צרויה שר הצבא, נהג דוד תמיד לקחת עמו את שלושת גיבוריו האישיים לשמירה מפני האוייב: את עֲדִינוֹ הַעֵצְנִי - שהיה ראש הגיבורים, והיה עוסק בתורה ומפורסם בחכמת התורה ומפורסם כדוד בגבורתו בקרב, ולמרות שהיה הורג במלחמה אחת 800 איש, לא היה תש כוחו (רש''י ורד''ק). ולפי חז''ל: עדינו העצני הוא דוד המלך בעצמו, שכאשר למד תורה עידֵן את עצמו כתולעת, וכאשר יצא למלחמה הִקְשָה את עצמו כעץ. ויש האומרים שזהו יואב שהיה חכם גדול וראש סנהדרין (רד''ק).

את אֶלְעָזָר בֶּן דֹּדוֹ - אחד משלושת הגיבורים, אשר היכה במלחמה בפלישתים מבלי להסב את פניו, עד אשר ידו נדבקה לחרב (מפני הדם הקרוש או מהתכווצות השרירים בעקבות האחיזה הממושכת בחרב). ה' עשה ביום ההוא תשועה גדולה, ואלעזר הרג בפלישתים לבדו, ושאר העם באו אחריו רק כדי לפשט את החללים.

ואת שַׁמָּא בֶן אָגֵא מן ההר - כאשר ביקשו ישראל לקצור חלקת שדה מלאה עדשים (שעורים?), והפלישתים לא הניחום לעשות זאת, והעם נס מפני הפלישתים - ה' עשה תשועה גדולה, ושַׁמָּא בֶן אָגֵא הציל את החלקה והחזירה לבעליה.

בין 30 הגיבורים אשר לדוד היו: אֶלְחָנָן בֶּן דֹּדוֹ מבית לחם, שַׁמָּה הַחֲרֹדִי, אֱלִיקָא הַחֲרֹדִי, חֶלֶץ הַפַּלְטִי, עִירָא בֶן עִקֵּשׁ הַתְּקוֹעִי, אֲבִיעֶזֶר הָעַנְּתֹתִי, מְבֻנַּי הַחֻשָׁתִי, צַלְמוֹן הָאֲחֹחִי, מַהְרַי הַנְּטֹפָתִי, חֵלֶב בֶּן בַּעֲנָה הַנְּטֹפָתִי, אִתַּי בֶּן רִיבַי מִגִּבְעַת בְּנֵי בִנְיָמִן, בְּנָיָהוּ פִּרְעָתֹנִי, הִדַּי מִנַּחֲלֵי גָעַשׁ, אֲבִי עַלְבוֹן הָעַרְבָתִי, עַזְמָוֶת הַבַּרְחֻמִי, אֶלְיַחְבָּא הַשַּׁעַלְבֹנִי בְּנֵי יָשֵׁן יְהוֹנָתָן, שַׁמָּה הַהֲרָרִי, אֲחִיאָם בֶּן שָׁרָר הָארָרִי, אֱלִיפֶלֶט בֶּן אֲחַסְבַּי בֶּן הַמַּעֲכָתִי, אֱלִיעָם בֶּן אֲחִיתֹפֶל הַגִּלֹנִי, חֶצְרַי הַכַּרְמְלִי, פַּעֲרַי הָאַרְבִּי, יִגְאָל בֶּן נָתָן מִצֹּבָה, בָּנִי הַגָּדִי, צֶלֶק הָעַמֹּנִי, נַחְרַי הַבְּאֵרֹתִי נֹשֵׂא כְּלֵי יוֹאָב בֶּן צְרֻיָה, עִירָא הַיִּתְרִי, גָּרֵב הַיִּתְרִי, אוּרִיָּה הַחִתִּי.