בילקוט שמעוני, שמואל ב' סימן קמ''ה מובא: אמר הקב''ה לדוד (דברי הימים א'): "לֹא תִבְנֶה בַיִת לִשְׁמִי כִּי דָּמִים רַבִּים שָׁפַכְתָּ". כיון ששמע דוד כך נתיירא שנפסל לבנות את בית המקדש. הוא חשש שמא למרות שכוונתו היתה לשם שמים, הרי שמעשי ההריגה שעשה השאירו רושם על מידת הרחמנות שלו, ולכן נפסל לבנות את בית המקדש. אמר לו הקב''ה: אל תירא, כל הדמים ששפכת היו למען הצלת עם ישראל והרמת קרנם, והם לפָנָי כקורבנות, כאיל וצבי. אמר לו: אם כן, למה איני בונה אותו? אמר לו הקב''ה: שאם אתה בונה אותו (את בית המקדש) הוא קיים (לעולם) ואינו חרב, שכל מעשיו של דוד הם לעד ואינם מתבטלים לעולם. אמר לו: אם כן, טוב ויפה הדבר שאבנה אותו. אמר לו הקב''ה: גלוי וידוע לפָנָי, שעתידים ישראל לחטוא ואני מפיג בו חמתי ומחריבו וישראל ניצולים.

ומובא בזוהר ז''ח רות עמ' ד': יאות היה דוד המלך להתקיים בעולם מאה שנים, שאם היה מתקיים מאה שנים היה מתקן את המלכות תיקון תקיף, שלא תעזוב לעולם ולא היה נחרב בית המקדש.

ובמדרש דברים רבה ב', כ''ז מובא: שאין דוד בונה את בית המקדש, אבל מייסדו, כלומר: בונה את יסודותיו של בית המקדש. ודוד חפר 1500 אמה (750 מטר עומק) כדי לעמוד על תשתית הארץ, וכיון שחפר מצא שם חרס וביקש להרימו. אמר לו החרס: אי אתה יכול, כיון שאני כבוש על התהום. אמר לו דוד: ומאיזה זמן אתה? אמר לו: משעה שהשמיע הקב''ה קולו בהר סיני ואמר: "אנכי ה' אלקיך" ונזדעזעה הארץ ושקעה, הושמתי כאן לכבוש (לסגור) על התהום. אף על פי כן לא שמע לו דוד, וכיון שהרים את החרס הכובש את התהום, עלה התהום וביקש לשטוף את העולם, והיה אחיתופל עומד שם, אמר: עכשיו ימות דוד ואני אהיה מלך. אמר דוד: מי שיודע להעמיד את התהום ואינו מעמיד יחנק. אמר אחיתופל מה שאמר והעמידו, והתחיל דוד אומר: שיר המעלות.

ולמרות שדוד לא בנה את בית המקדש, הוא הכין לפני מותו את כל צרכי בית המקדש, זהב, כסף, נחושת, אבנים טובות כל אחת שבע באמה ורוחב חמש באמה, ואורך מרגלית אחת עשרים אמה... וכו' (ומפורט להלן) ונחשב לו כאילו בנאו.