כאשר שמע אִישׁ-בֹּשֶׁת בן שאול כי אבנר מת בחברון, רפו ידיו וכל ישראל נבהלו, כי היה ברור שאין מי אשר ימלא את מקומו של אבנר.

בַּעֲנָה ורֵכָב בְּנֵי רִמּוֹן הַבְּאֵרֹתִי מבני בנימין, שני שרי גדודים בוגדניים אשר ברחו מאִישׁ-בֹּשֶׁת בן שאול לאחר שזממו להורגו, מצאו במות אבנר שעת כושר לבצע את זממם. "וַיָּבֹאוּ כְּחֹם הַיּוֹם אֶל בֵּית אִישׁ בֹּשֶׁת וְהוּא שֹׁכֵב אֵת מִשְׁכַּב הַצָּהֳרָיִם"... הם נכנסו מבלי שאיש ירגיש בהם, כאשר היו שם סוחרי חיטים ובני הבית היו עסוקים במכירת החיטים, וחשבו גם אותם לסוחרי חיטים. "וַיָּבֹאוּ הַבַּיִת וְהוּא שֹׁכֵב עַל מִטָּתוֹ בַּחֲדַר מִשְׁכָּבוֹ, וַיַּכֻּהוּ וַיְמִתֻהוּ וַיָּסִירוּ אֶת רֹאשׁוֹ וַיִּקְחוּ אֶת רֹאשׁו"ֹ... בְּנֵי רִמּוֹן הַבְּאֵרֹתִי הרגו את אִישׁ-בֹּשֶׁת, כרתו את ראשו וברחו אל דוד המלך כדי למצוא חן בעיני דוד. "וַיָּבִאוּ אֶת רֹאשׁ אִישׁ בּשֶׁת אֶל דָּוִד חֶבְרוֹן, וַיֹּאמְרוּ אֶל הַמֶּלֶךְ: הִנֵּה רֹאשׁ אִישׁ בֹּשֶׁת בֶּן שָׁאוּל אֹיִבְךָ אֲשֶׁר בִּקֵּשׁ אֶת נַפְשֶׁךָ".

לא היה להם אפילו ספק, שדוד המלך יקבלם בסבר פנים יפות ואולי אף יעניק להם פרס על הריגת אוייבו, ואולי אפילו יצרפם לגדודי הצבא שלו, אך הם טעו טעות מרה: למרות כל רדיפות שאול את דוד, דוד היה בעל מידות נעלות ותמיד נזהר לא לנגוע בשאול ובמשפחתו. דוד המלך אשר מאוד כעס על שבני העוולה הרגו איש צדיק ירא שמים המתהלך בביתו בתום לב, אמר להם: "אֲנָשִׁים רְשָׁעִים הָרְגוּ אֶת אִישׁ צַדִּיק בְּבֵיתוֹ עַל מִשְׁכָּבוֹ, וְעַתָּה הֲלוֹא אֲבַקֵּשׁ אֶת דָּמוֹ מִיֶּדְכֶם".

דוד מטיל עליהם עונש חמור ביותר שכל ישראל ישמעו ויירָאו ולא יתנכלו עוד לבית שאול, לכן: "וַיְצַו דָּוִד אֶת הַנְּעָרִים וַיַּהַרְגוּם". דוד נוקם מהם את נקמת אִישׁ-בֹּשֶׁת בן שאול, ומצווֶה להורגם ולקצץ את ידיהם ורגליהם: "וַיְקַצְּצוּ אֶת יְדֵיהֶם וְאֶת רַגְלֵיהֶם וַיִּתְלוּ עַל הַבְּרֵכָה בְּחֶבְרוֹן. וְאֶת רֹאשׁ אִישׁ בּשֶׁת לָקָחוּ וַיִּקְבְּרוּ בְקֶבֶר אַבְנֵר בְּחֶבְרוֹן".

והקב''ה השאיר לשאול בחיר ה' זרע בעולם, ולא נכרת זרעו לגמרי. נותר לשאול נכד: מְפִיבֹשֶׁת בן יהונתן, אשר נפל בהיותו ילד בן חמש שנים, כאשר אומנתו נשאה אותו ונסה בחופזה בהגיע השמועה על מות שאול ויהונתן, והוא הפך בעקבות הנפילה לנכה רגליים, ובשל מומו לא היה ראוי למלוך. פרט למְפִיבֹשֶׁת ולצאצאי שאול מפילגשו רצפה בת איה, לא נותרו לשאול צאצאים נוספים. ומאחר שמְפִיבֹשֶׁת נכד שאול לא התערב בענייני המלוכה הוא נשאר בחיים. מְפִיבֹשֶׁת בן יהונתן הפך לגדול בתורה, והיה מבייש את פני דוד בהלכה. ודוד המלך זכה שבנו כִּלְאַב עלה על מפיבושת רבו של דוד.

"וְלִמְפִיבֹשֶׁת בֵּן קָטָן וּשְׁמוֹ מִיכָא". ובני מיכה: "פִּיתוֹן וָמֶלֶךְ וְתַאְרֵעַ וְאָחָז" ומהם נמשכו דורות רבים. למרות אופיו החלש, הנרפה והמתרפס של מְפִיבֹשֶׁת, וחוסר יכולתו להתגבר על מומו ולשלוט אפילו על ביתו ועל ציבא עבדו, הוא זוכה לצאצאים גיבורי חיל מלאי חיוניות פורצת וכובשת, אשר השלימו עם אובדן המלוכה והעמידו את בית שאול מחדש. בדברי הימים א', ח' נמנים תולדותיו של מיכא ובסופם: "וַיִּהְיוּ בְנֵי אוּלָם אֲנָשִׁים גִּבּוֹרֵי חַיִל דֹּרְכֵי קֶשֶׁת וּמַרְבִּים בָּנִים וּבְנֵי בָנִים מֵאָה וַחֲמִשִּׁים, כָּל אֵלֶּה מִבְּנֵי בִּנְיַמִין".