על בריכת גבעון היו יואב ואנשיו וגם אָחֵי יואב: אֲבִישַׁי וַעֲשָׂהאֵל, "וַעֲשָׂהאֵל קַל בְּרַגְלָיו כְּאַחַד הַצְּבָיִם אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה". לאחר כל שפיכות הדמים הזו, החליט עֲשָׂהאֵל לרדוף אחרי אבנר אשר יזם את כל שפיכות הדמים הזו ולהורגו. עֲשָׂהאֵל היה כל כך זריז וקל רגליים שהיה סבור שיצליח להרוג את אבנר ולברוח. הוא רדף אחרי אבנר ברגליו ולא על גבי סוס, הוא היה כל כך מהיר וזריז שהיה יכול לצוד צבי תוך כדי מרוצתו, הוא היה יכול להלך על ראשי השבולים בשדה מבלי לשבור את הקנים, אך כשהגיעה שעתו כל זריזותו לא עמדה לו.

עֲשָׂהאֵל רדף אחרי אבנר מבלי לנטות ימין או שמאל, היה לו ברור שאבנר חייב מיתה כמורד במלכות בית דוד, כיון שאבנר היה עיקר העיכוב למלכות דוד. "וַיִּפֶן אַבְנֵר אַחֲרָיו וַיֹּאמֶר: הַאַתָּה זֶה עֲשָׂהאֵל? וַיֹּאמֶר: אָנֹכִי." אבנר שואל אותו האם זה הוא עֲשָׂהאֵל שרוצה לשפוך דם, שפעמיים הִתְרָה בו אבנר וביקש ממנו בחסידותו להימנע מהרדיפה כדי שלא יצטרך להורגו, ואז גם יהיה לו לא נעים מיואב שר צבא דוד כיון שעֲשָׂהאֵל הוא אחי יואב. "וַיֹּסֶף עוֹד אַבְנֵר לֵאמֹר אֶל עֲשָׂהאֵל: סוּר לְךָ מֵאַחֲרָי, לָמָּה אַכֶּכָּה אַרְצָה? וְאֵיךְ אֶשָּׂא פָנַי אֶל יוֹאָב אָחִיךָ?"

אבנר אומר לעֲשָׂהאֵל שינטה ימינה או שמאלה, וימשיך לרוץ אחר אחד הנערים ויקח ממנו את חליפתו וכלי המלחמה, כדי שיחשבו שהוא רדף מראש אחר אחד הנערים ובכך לא יתבזה על שרץ לשוא. אך עֲשָׂהאֵל סרב ולא אבה לסור מאחורי אבנר ואז הרגו אבנר. אבנר עשה תחבולה להרוג את עֲשָׂהאֵל בפתע פתאום: הוא נתן לו להמשיך לרוץ ולהתקרב אליו, ואז כשהיה קרוב אליו הכהו אבנר באחורי החנית אל החומש, כלומר: החנית פגעה בעֲשָׂהאֵל בצלע החמישית שמעל מקום הלב, מקום שמרה וכבד תלויים בו (היתה לאבנר חנית דו-צדדית: חנית עם חץ משני הצדדים), עֲשָׂהאֵל מת במקום תחתיו. "וַיְמָאֵן לָסוּר, וַיַּכֵּהוּ אַבְנֵר בְּאַחֲרֵי הַחֲנִית אֶל הַחֹמֶשׁ, וַתֵּצֵא הַחֲנִית מֵאַחֲרָיו" (החנית עברה את גופו מצד לצד), "וַיִּפָּל שָׁם וַיָּמָת תַּחְתָּיו". שלא הלך ולא זז ממקומו אחר שהוכה, אלא מת מיד במקום.

וכל מי שהגיע למקום אשר נפל שם עֲשָׂהאֵל, עמד בבהלה, משתומם לנוכח החיזיון הגדול הזה: שעֲשָׂהאֵל קל הרגליים מוטל מת בַּמָקום תחתיו, ואפילו לא הצליח לפסוע פסיעה אחת קטנה.

"וַיִּרְדְּפוּ יוֹאָב וַאֲבִישַׁי אַחֲרֵי אַבְנֵר... וַיִּתְקַבְּצוּ בְנֵי בִנְיָמִן אַחֲרֵי אַבְנֵר וַיִּהְיוּ לַאֲגֻדָּה אֶחָת וַיַּעַמְדוּ עַל רֹאשׁ גִּבְעָה אֶחָת". אבנר אומר ליואב: האם יש טעם שהחרב תאכל לנצח? כלומר: שאם יהרגו את אבנר יהיה לו גואל דם, ולגואל הדם גם יהיה גואל דם, ושפיכות הדמים הזו לא תפסק. מה גם שלא חשוב מי ינצח, בכל מקרה תהיה שפיכות דמים מיותרת בין אחים וכל ישראל אחים. "וַיִּקְרָא אַבְנֵר אֶל יוֹאָב וַיֹּאמֶר: הֲלָנֶצַח תֹּאכַל חֶרֶב? הֲלוֹא יָדַעְתָּה כִּי מָרָה תִהְיֶה בָּאַחֲרוֹנָה. וְעַד מָתַי לֹא תֹאמַר לָעָם לָשׁוּב מֵאַחֲרֵי אֲחֵיהֶם?!"

יואב רואה כי לא יוכל עמהם כיון שהתקבצו כולם, לכן תקע בשופר כסימן שיעצרו ולא ירדפו אחרי אבנר ואנשיו, וכך היה ויעמדו כל העם אשר עם יואב. דברי הפיוס של אבנר התקבלו "וַיִּתְקַע יוֹאָב בַּשּׁוֹפָר וַיַּעַמְדוּ כָּל הָעָם וְלֹא יִרְדְּפוּ עוֹד אַחֲרֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא יָסְפוּ עוֹד לְהִלָּחֵם".

אבנר ואנשיו לא ישנו בלילה ההוא, כל הלילה הלכו בערבה מחשש שיואב ואנשיו יתנפלו עליהם בשל מות עֲשָׂהאֵל. גם יואב ואנשיו חששו מאבנר ואנשיו שמא מתוך פחד מהנקמה וגאולת דם עֲשָׂהאֵל, אבנר ואנשיו יתנפלו עליהם פתע פתאום. יואב שב מאחרי אבנר "וַיִּשְׂאוּ אֶת עֲשָׂהאֵל וַיִּקְבְּרֻהוּ בְּקֶבֶר אָבִיו אֲשֶׁר בֵּית לָחֶם, וַיֵּלְכוּ כָל הַלַּיְלָה יוֹאָב וַאֲנָשָׁיו וַיֵּאֹר לָהֶם בְּחֶבְרוֹן". הם היו חרדים מפני כבוד המת והלכו כל הלילה כדי לקבור את עֲשָׂהאֵל מה שיותר מהר, כשהגיעו לחברון האיר להם הבוקר.