כאשר ראה אבנר בן נר שר צבא שאול שממלכת אִישׁ בֹּשֶׁת הולכת ומתפוררת, ביקש למשוך את תשומת לב העם למעשה גבורה של אנשיו, ובכך חשב שיביא את העם לידי משמעת: אבנר בן נר ואנשיו יצאו ממחניים לגבעון, ויואב בן צרויה שר צבא דוד ואנשיו יצאו אף הם ויפגשום על ברכת גבעון, "וַיֵּשְׁבוּ אֵלֶּה עַל הַבְּרֵכָה מִזֶּה וְאֵלֶּה עַל הַבְּרֵכָה מִזֶּה", זה היה כנראה מקום מפגש מקובל שבו היו נאספים המון העם. "וַיֹּאמֶר אַבְנֵר אֶל יוֹאָב: יָקוּמוּ נָא הַנְּעָרִים וִישַׂחֲקוּ לְפָנֵינוּ. וַיֹּאמֶר יוֹאָב: יָקֻמוּ". אבנר שהיה בטוח בהצלחת נעריו, לא התכוון למלחמה ממש אלא רק שיאבקו זה עם זה כדי לראות מי ינצח. הם בחרו 12 נערים מכל צד כנגד 12 שבטי ישראל, אך בשל היותם שקולים בכוחות הרגו הנערים זה את זה. כאשר ראו שהמלחמה לא הוכרעה (כיון שמתו 12 אנשים מכל צד ולא היתה הכרעה מי חזק יותר), המשיכו להילחם עד אשר היתה המלחמה ביניהם קשה, ובסופו של דבר אנשי יואב שר צבא דוד ניצחו את אנשי אבנר שר צבא שאול.

המלחמה המיותרת הזו שהתחילה בצחוק, הסתיימה בשפיכות דמים נקיים ובהרוגים רבים, ובסופו של דבר נהרג גם אבנר. במלחמה המיותרת הזו נהרגו: 19 איש מאנשי יואב וגם עֲשָׂהאֵל, ו - 360 איש מעבדי אבנר. כלומר נצחון אנשי יואב היה מאוד משמעותי: אדם אחד מאנשי יואב ניצח 50 מאנשי אבנר, (אם מוציאים את 12 האנשים מכל צד שנאבקו בהתחלה ונהרגו כולם, אזי מתו מאנשי יואב רק 7 אנשים: 19-12=7 , ומאנשי אבנר מתו 348 אנשים: 360-12= 348 , 348 לחלק ל-7=49.71 כמעט 50).