"וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּקְבְּצוּ פְלִשְׁתִּים אֶת מַחֲנֵיהֶם לַצָּבָא לְהִלָּחֵם בְּיִשְׂרָאֵל". כאשר ראו הפלישתים ששמואל הנביא מת וגם דוד הגיע אליהם לגת, החליטו שזה הזמן המתאים ביותר לצאת למלחמה בישראל, שכל זמן ששמואל היה קיים היו הפלישתים נופלים בידי ישראל. אכיש מלך גת שהיה בטוח בדוד, מסכם עמו שגם הוא יֵצא עם אנשיו למלחמה בשאול וישראל, ודוד ישמש לו כשומר ראש.

הפלישתים נקבצו ובאו וחנו בשׁוּנֵם, ושאול וכל ישראל חנו בגלבוע. ולמרות ששאול היה אמיץ לב בכל מלחמותיו עם אוייבי ישראל, "וַיַּרְא שָׁאוּל אֶת מַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים" שהיו רבים מאוד ולבו ניבא לו רעה, "וַיִּרָא וַיֶּחֱרַד לִבּוֹ מְאֹד". לא היה לו את מי לשאול לגבי המלחמה עם הפלישתים, "וַיִּשְׁאַל שָׁאוּל בַּיְיָ וְלֹא עָנָהוּ יְיָ, גַּם בַּחֲלֹמוֹת גַּם בָּאוּרִים גַּם בַּנְּבִיאִם". משמת שמואל נסתלקה הנבואה, לא היתה לו אפשרות לקבל תשובה ב"אורים ותומים" ובחלומות, עד שהוצרך ללכת לבעלת האוב למרות שהוא עצמו אסר והסיר את האובות והידעונים מהארץ.

כאשר ראה שאול את מחנה הפלישתים והבין שהוא בסכנה גדולה, ואין מי שיגן עליו ויתפלל בעדו וְיֹאמר לו את אשר יעשה, הוא מחפש דרכים להינצל כיון שהיה זה פיקוח נפש עבור ישראל. "וַיֹּאמֶר שָׁאוּל לַעֲבָדָיו: בַּקְּשׁוּ לִי אֵשֶׁת בַּעֲלַת אוֹב וְאֵלְכָה אֵלֶיהָ וְאֶדְרְשָׁה בָּהּ. וַיֹּאמְרוּ עֲבָדָיו אֵלָיו: הִנֵּה אֵשֶׁת בַּעֲלַת אוֹב בְּעֵין דּוֹר". ואמרו חז''ל: שבעלת האוב היתה אמו של אבנר, וידעה לשלוט באוב רק באופן המותר משום פיקוח נפש. שאול המלך פשט את בגדי המלכות ולבש בגדים פשוטים, הוא הגיע אל בעלת האוב לעת לילה בליווית שני אנשים עמו, "וַיֹּאמֶר: קָסֳמִי נָא לִי בָּאוֹב וְהַעֲלִי לִי אֵת אֲשֶׁר אֹמַר אֵלָיִך... אֶת שְׁמוּאֵל הַעֲלִי לִי". בעלת האוב החוששת מן האיסור אשר הטיל שאול לעסוק בזה, הסכימה לבסוף והיא מעלה לו את שמואל הנביא. "וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה אֶת שְׁמוּאֵל וַתִּזְעַק בְּקוֹל גָּדוֹל, וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל שָׁאוּל לֵאמֹר: לָמָּה רִמִּיתָנִי וְאַתָּה שָׁאוּל?" כיון שראתה את שמואל איש זקן עוטה מעיל, משתחווה לשאול וחולק לו כבוד, הבינה שהוא שאול המלך. וראתה את משה רבינו עולה עמו, להעיד עליו שלא ביטל אף מצווה מכל התורה.

והקב''ה ריחם על שאול והחיה את שמואל כדי לומר לו את הנבואה. "וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל: לָמָּה הִרְגַּזְתַּנִי לְהַעֲלוֹת אֹתִי? וַיֹּאמֶר שָׁאוּל: צַר לִי מְאֹד וּפְלִשְׁתִּים נִלְחָמִים בִּי, וֵאלֹקִים סָר מֵעָלַי וְלֹא עָנָנִי עוֹד גַּם בְּיַד הַנּבִיאִם גַּם בַּחֲלֹמוֹת, וָאֶקְרָאֶה לְךָ לְהוֹדִיעֵנִי מָה אֶעֱשֶׂה". שמואל אומר לשאול: שה' קרע מידיו את הממלכה ונתנה לדוד, כיון שלא מחה את זרע עמלק. "כַּאֲשֶׁר לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל יְיָ וְלֹא עָשִׂיתָ חֲרוֹן אַפּוֹ בַּעֲמָלֵק, עַל כֵּן הַדָּבָר הַזֶּה עָשָׂה לְךָ יְיָ הַיּוֹם הַזֶּה". ואם יסכים שאול וישמע לעצתו של שמואל הנביא ליפול בחרב, אזי: "מָחָר - אַתָּה וּבָנֶיךָ עִמִּי". כלומר: מחר הוא ובניו ימותו במלחמה נגד הפלישתים, ומיתתו תהיה כפרתו. ובשכר שיֵרֵד למלחמה על מנת למות ולא יברח, יכופר לו עון נוב עיר הכהנים ויזכה הוא ובניו לחיי העולם הבא, להיות במחיצתו של שמואל הנביא עם הצדיקים בגן העדן העליון. ו"גַּם אֶת מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל יִתֵּן יְיָ בְּיַד פְּלִשְׁתִּים". שמואל אומר לשאול: שאם יברח מהקרב הוא ינצל, אך לא יזכה לחיי העולם הבא.

"וַיְמַהֵר שָׁאוּל וַיִּפֹּל מְלֹא קוֹמָתוֹ אַרְצָה, וַיִּרָא מְאֹד מִדִּבְרֵי שְׁמוּאֵל. גַּם כֹּחַ לֹא הָיָה בוֹ כִּי לֹא אָכַל לֶחֶם כָּל הַיּוֹם וְכָל הַלָּיְלָה". אבנר ועמשא שהיו עמו שאלוהו: מה אמר לך שמואל? אמר להם: למחר אתה יורד למלחמה ומנצח. והאשה בעלת האוב אשר ראתה כי שאול נבהל מאוד, ביקשה ממנו ושיכנעה אותו שיאכל פת לחם, כדי שיהיה לו כח להמשיך בדרך. שאול ממאן, אך לאחר הפצרות עבדיו ובעלת האוב הוא קם מהארץ יושב על המיטה ואוכל, "וְלָאִשָּׁה עֵגֶל מַרְבֵּק בַּבַּיִת וַתְּמַהֵר וַתִּזְבָּחֵהוּ, וַתִּקַּח קֶמַח וַתָּלָשׁ וַתֹּפֵהוּ מַצּוֹת, וַתַּגֵּשׁ לִפְנֵי שָׁאוּל וְלִפְנֵי עֲבָדָיו וַיֹּאכֵלוּ וַיָּקֻמוּ וַיֵּלְכוּ בַּלַּיְלָה הַהוּא".

כאן רואים את גדולתו של שאול, שלמרות הדברים הקשים אשר שמע הוא לא התייאש, שאול נטל עמו את שלושת בניו ויצא למלחמה. אמר ריש לקיש: באותה שעה קרא הקב''ה למלאכי השרת ואמר להם: בואו וראו בריה שבראתי בעולמי. בנוהַג שבעולם: אדם הולך לבית המשתה אינו מוליך בניו עמו מפני מראית העין. וזה (שאול) יוצא למלחמה ויודע שייהרג, ונוטל בניו עמו ושמח על מידת הדין שפוגעת בו.

לאחר שנקבצו בשונֵם, קיבצו הפלישתים ביום השני את כל מחניהם באפק, קרוב יותר למחנה שאול, וישראל חנו בעַין אשר ביזרעאל. ושרי הצבא הפלישתי הם סַרְנֵי פלישתים "עֹבְרִים לְמֵאוֹת וְלַאֲלָפִים, וְדָוִד וַאֲנָשָׁיו עֹבְרִים בָּאַחֲרֹנָה עִם אָכִישׁ" כיון שדוד מוּנָה לשומר ראשו של אכיש מלך גת. אך מינויו של דוד לשומר ראשו של מלך גת לא מצא חן בעיני סרני הפלישתים, והם אומרים לאכיש: "מָה הָעִבְרִים הָאֵלֶּה"? למרות שאכיש משבח את דוד, קוצפים סרני הפלישתים ומוותרים על דוד, ודורשים ממלכם שישיב את דוד למקומו ושלא ירד עמהם למלחמה. סרני הפלישתים אינם סומכים על דוד, הם חוששים שיפנה להם עורף ברגע הקריטי, וילחם נגדם להצלת ישראל, ובכך יוכל דוד לרַצות את שאול המלך שימחל לו על שמרד בו. והלא זה הוא דוד הגיבור "אֲשֶׁר יַעֲנוּ לוֹ בַּמְּחֹלוֹת לֵאמֹר: הִכָּה שָׁאוּל בַּאֲלָפָיו וְדָוִד בְּרִבְבֹתָיו".

הם לא טעו, דוד אכן היה כ"גיס חמישי" בתוך הפלישתים, והוא כמובן לא התכוון להלחם בישראל, אלא ההיפך: בכך שרצה לצאת עם הפלישתים למלחמה בישראל, הוא רק היה יכול להציל את שאול וישראל מיד הפלישתים. אכיש מתנצל בפני דוד ומסביר לו שהוא עצמו סומך עליו כיון שהוא ישר וטוב בעיניו כמלאך אלקים, אך זהו רצונם של שרי הפלישתים שילך עם אנשיו, "וַיִּקְרָא אָכִישׁ אֶל דָּוִד וַיֹּאמֶר אֵלָיו: ...יָשָׁר אַתָּה וְטוֹב בְּעֵינַי... טוֹב אַתָּה בְּעֵינַי כְּמַלְאַךְ אֱלֹקִים, אַךְ שָׂרֵי פְלִשְׁתִּים אָמְרוּ לֹא יַעֲלֶה עִמָּנוּ בַּמִּלְחָמָה. ...וְהִשְׁכַּמְתֶּם בַּבֹּקֶר וְאוֹר לָכֶם וָלֵכוּ", ודוד שמח על כך בלבו. דוד ואנשיו משכימים בבוקר לשוב אל ארץ פלישתים לצִקְלַג עירם, ופלישתים עלו על יזרעאל.

כאשר חזרו דוד ואנשיו לצִקְלַג עירם אשר בגת הפלישתית, אל ביתם ובני משפחותיהם, הם גילו: שבהעדרם העמלקים פשטו על צִקְלַג, שרפו את העיר ולקחו בשבי את הנשים והילדים וגם את אחינועם ואביגיל נשות דוד. "וַיִּשָּׂא דָוִד וְהָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ אֶת קוֹלָם וַיִּבְכּוּ עַד אֲשֶׁר אֵין בָּהֶם כֹּחַ לִבְכּוֹת... כִּי מָרָה נֶפֶשׁ כָּל הָעָם אִישׁ עַל בָּנָיו וְעַל בְּנֹתָיו". וזה היה נס גדול שהקב''ה עשה להם, שאכיש מלך גת ויתר על דוד ואנשיו והם חזרו לעירם, אחרת לא היה נשאר להם שריד ופליט.

דוד מבקש מאביתר הכהן לשאול לו ב"אורים ותומים" והתשובה המתקבלת היא: "רְדֹף, כִּי הַשֵּׂג תַּשִּׂיג וְהַצֵּל תַּצִּיל". דוד עם 600 אנשיו יוצאים בעקבות העמלקים: 200 מאנשי דוד שלא היה צורך בהם נשארו לשמור על הכלים, ודוד יוצא עם 400 איש לרדוף את העמלקים. בדרך בשדה הם מוצאים איש מצרי, הם משיבים את רוחו בלחם ומים ופלח דבלה ושני צימוקים, וכאשר שבה אליו רוחו הוא מספר להם שהשתתף בשרפת צִקְלַג באש, והוא לא אכל שלושה ימים ולילות כיון נעזב על ידי אדונו לאחר שחלה, והוא מוכן להראות להם היכן העמלקים בתנאי שלא ימיתוהו ולא יסגירוהו. ואכן כך הגיעו דוד ואנשיו ביתר מהירות אל העמלקים, שהיו אוכלים ושותים וחוגגים ללא שום חשש, בכל השלל אשר לקחו.

דוד ואנשיו התקיפו את העמלקים פתע בטרם האיר היום ועד הערב, "וַיַּצֵּל דָּוִד אֵת כָּל אֲשֶׁר לָקְחוּ עֲמָלֵק, וְאֶת שְׁתֵּי נָשָׁיו הִצִּיל דָּוִד", את הילדים וכל השלל.

כאשר הצטרפו אליהם 200 מאנשי דוד אשר המתינו על הכלים, היו אנשים מתוך 400 אנשי דוד אשר נלחמו בעמלקים, אשר לא הסכימו לחלק עמם את השלל בתואנה שהם רק ישבו על הכלים ולא נלחמו. אך דוד בצדקותו התייחס בשיוויון ובחיבה גדולה, גם לאלה שלא נלחמו בפועל ורק נשארו בעורף לשמור על הכלים. הוא נהג בהם שיוויון גם בחלוקת השלל כי הכל מאת ה'. וכאשר הגיעו דוד ואנשיו לצקלג, שלח דוד משם לזקני שבטו יהודה שהיה מכבדם - משלל אוייבי ה', ובכך גם פירסם את הנס שהקב''ה עשה לו ולאנשיו.

"וּפְלִשְׁתִּים נִלְחָמִים בְּיִשְׂרָאֵל, וַיָּנֻסוּ אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל מִפְּנֵי פְלִשְׁתִּים וַיִּפְּלוּ חֲלָלִים בְּהַר הַגִּלְבֹּעַ". מלחמה קשה ניתשת בגלבוע, הפלישתים נלחמים בישראל, נופלים מישראל חללים ואנשי ישראל נַסים. הפלישתים מדביקים את שאול ואת בניו ומכים את בני שאול: את יהונתן, אבינדב ומלכי-שוע. איש-בושת בן שאול וגם אבנר ועמשא נמלטו כנראה. המורים בקשת (הקָשַתים) מוצאים את שאול "וַיָּחֶל מְאֹד מֵהַמּוֹרִים. וַיֹּאמֶר שָׁאוּל לְנֹשֵׂא כֵלָיו: שְׁלֹף חַרְבְּךָ וְדָקְרֵנִי בָהּ, פֶּן יָבוֹאוּ הָעֲרֵלִים הָאֵלֶּה וּדְקָרֻנִי וְהִתְעַלְּלוּ בִי. וְלֹא אָבָה נֹשֵׂא כֵלָיו כִּי יָרֵא מְאֹד, וַיִּקַּח שָׁאוּל אֶת הַחֶרֶב וַיִּפֹּל עָלֶיהָ".

ולא חטא שאול בהורגו את עצמו. ואף על פי שכתוב: "וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרשׁ" (בראשית ט'), אף על פי כן לא חטא. כיון ששאול ידע כי סופו למות במלחמה, כי כך אמר לו שמואל הנביא, ועוד: כי ראה כי מצאוהו המורים היורים בקשת (הקָשַתים) ולא היה יכול להמלט מידם, אזי העדיף שאול ליפול על חרבו ולמות מאשר יתעללו בו הערלים ויגרמו בכך לחילול ה'. "וַיַּרְא נֹשֵׂא כֵלָיו כִּי מֵת שָׁאוּל, וַיִּפֹּל גַּם הוּא עַל חַרְבּוֹ וַיָּמָת עִמּוֹ".

שאול ושלושת בניו נופלים במלחמה כפי שניבא שמואל. בנו של שאול איש בושת נהרג מאוחר יותר, שאר בניו הוכו ע''י הגבעונים בימי דוד - והכל מידה כנגד מידה על עוון נוב עיר הכהנים, שהרג בָּחרב אבות על בנים. "וַיָּמָת שָׁאוּל וּשְׁלשֶׁת בָּנָיו וְנֹשֵׂא כֵלָיו, גַּם כָּל אֲנָשָׁיו בַּיּוֹם הַהוּא יַחְדָּו".

כאשר באו הפלישתים למחרת לפַשט את החללים, מצאו את שאול ושלושת בניו נופלים בהר הגלבוע. הפלישתים כרתו את ראשו של שאול המלך ותקעוהו בבית עצביהם בית דגן (כמובא בדברי הימים), ואת גווית שאול המלך תקעו בחומת בית שאן, כדי לבשר לעמם את גודל ניצחונם. כאשר שמעו על כך אנשי יבש גלעד, את כל אשר עשו הפלישתים לשאול, הם חרפו נפשם לעשות עם שאול חסד אחרון: "וַיָּקוּמוּ כָּל אִישׁ חַיִל וַיֵּלְכוּ כָל הַלַּיְלָה, וַיִּקְחוּ אֶת גְּוִיַּת שָׁאוּל וְאֵת גְּוִיֹּת בָּנָיו מֵחוֹמַת בֵּית שָׁן, וַיָּבֹאוּ יָבֵשָׁה וַיִּשְׂרְפוּ אֹתָם שָׁם. (שרפו - כנראה כדי שהפלישתים לא יעלו אותם מהקברים ויתעללו בהם שוב). וַיִּקְחוּ אֶת עַצְמֹתֵיהֶם וַיִּקְבְּרוּ תַחַת הָאֵשֶׁל בְּיָבֵשָׁה, וַיָּצֻמוּ שִׁבְעַת יָמִים".

כאשר חזר דוד אל ציקלג לאחר הכותו את עמלק, והנה ביום השלישי הגיע איש מבשר ממחנה שאול ובגדיו קרועים ואדמה על ראשו, והוא נופל ארצה ומשתחווה לפני דוד. "וַיֹּאמֶר אֵלָיו דָּוִד: מֶה הָיָה הַדָּבָר, הַגֶּד נָא לִי? וַיֹּאמֶר: אֲשֶׁר נָס הָעָם מִן הַמִּלְחָמָה וְגַם הַרְבֵּה נָפַל מִן הָעָם וַיָּמֻתוּ, וְגַם שָׁאוּל וִיהוֹנָתָן בְּנוֹ מֵתוּ... וָאֶקַּח הַנֵּזֶר אֲשֶׁר עַל רֹאשׁוֹ וְאֶצְעָדָה אֲשֶׁר עַל זְרֹעוֹ וָאֲבִיאֵם אֶל אֲדֹנִי הֵנָּה".

דוד מצווה לאחד הנערים שיפגע במבשר העמלקי, אשר מותת את שאול ושלח ידו לפגוע במשיח ה'. "וַיַּחֲזֵק דָּוִד בִּבְגָדָיו וַיִּקְרָעֵם וְגַם כָּל הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר אִתּוֹ. וַיִּסְפְּדוּ וַיִּבְכּוּ וַיָּצֻמוּ עַד הָעָרֶב עַל שָׁאוּל וְעַל יְהוֹנָתָן בְּנוֹ, וְעַל עַם יְיָ וְעַל בֵּית יִשְׂרָאֵל כִּי נָפְלוּ בֶּחָרֶב".

ומאחר שישראל לא ספדו כראוי לשאול המלך, נענשו ישראל ובא רעב גדול בימי דוד המלך. ולאחר שהיה הנגף בישראל, לקח דוד המלך את עצמות שאול ואת עצמות יהונתן בנו, אשר גנבו אותם מבית שאן ששם תלו אותם הפלישתים ביום הכותם את שאול בגלבוע, ויעל דוד את העצמות משם ויקברו את עצמות שאול ויהונתן בנו בארץ בנימין, בקבר קיש אביו.

"וַיֹּאמֶר: לְלַמֵּד בְּנֵי יְהוּדָה קָשֶׁת, הִנֵּה כְתוּבָה עַל סֵפֶר הַיָּשָׁר.

הַצְּבִי יִשְׂרָאֵל עַל בָּמוֹתֶיךָ חָלָל, אֵיךְ נָפְלוּ גִבּוֹרִים?!

אַל תַּגִּידוּ בְגַת אַל תְּבַשְּׂרוּ בְּחוּצֹת אַשְׁקְלוֹן,

פֶּן תִּשְׂמַחְנָה בְּנוֹת פְּלִשְׁתִּים פֶּן תַּעֲלֹזְנָה בְּנוֹת הָעֲרֵלִים.

הָרֵי בַגִּלְבֹּעַ אַל טַל וְאַל מָטָר עֲלֵיכֶם וּשְׂדֵי תְרוּמֹת,

כִּי שָׁם נִגְעַל מָגֵן גִּבּוֹרִים מָגֵן שָׁאוּל בְּלִי מָשִׁיחַ בַּשָּׁמֶן.

מִדַּם חֲלָלִים מֵחֵלֶב גִּבּוֹרִים קֶשֶׁת יְהוֹנָתָן לֹא נָשֹוֹג אָחוֹר

וְחֶרֶב שָׁאוּל לֹא תָשׁוּב רֵיקָם.

שָׁאוּל וִיהוֹנָתָן הַנֶּאֱהָבִים וְהַנְּעִימִם בְּחַיֵּיהֶם וּבְמוֹתָם לֹא נִפְרָדוּ,

מִנְּשָׁרִים קַלּוּ מֵאֲרָיוֹת גָּבֵרוּ.

בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל אֶל שָׁאוּל בְּכֶינָה. הַמַּלְבִּשְׁכֶם שָׁנִי עִם עֲדָנִים,

הַמַּעֲלֶה עֲדִי זָהָב עַל לְבוּשְׁכֶן.

אֵיךְ נָפְלוּ גִבֹּרִים בְּתוֹךְ הַמִּלְחָמָה?!

יְהוֹנָתָן עַל בָּמוֹתֶיךָ חָלָל. צַר לִי עָלֶיךָ אָחִי יְהוֹנָתָן...

אֵיךְ נָפְלוּ גִבּוֹרִים וַיֹּאבְדוּ כְּלֵי מִלְחָמָה?!"

אמר ר' ינאי: י''ב מידות טובות מפורשות בשאול: שהיה ענוו, שהיה שומע חרפתו ושותק, שהיה מוחל על עלבונו, שהיה זהיר במצוות ציצית, שהיה נותן נדוניה לבנות ישראל, שהיה לו בושת פנים משמואל, שחס על ממונם של ישראל, שהיה אוכל חולין בטהרה, שהיה מקדיש הקודשים, שהשווה כבודו לכבוד עבדו, שהיה צנוע, ששב בתשובה.

שאול נבחר למלך כי העם דרש מלך, הוא היה ענו וצנוע ונחבא אל הכלים. מובא במדרש רבה ד', כ': אמרו עליו על בית שאול, שלא נראה מהם לא עקב ולא גודל מימיהם. שאול היה מרשים בהופעתו החיצונית: יפה וגבוה משכמו ומעלה, עד שהיו הנערות היוצאות לשאוב מים אשר פגש בדרך, ושאל אותן: "הֲיֵשׁ בָּזֶה הָרֹאֶה?", עונות לו ומאריכות בתשובתן כדי להסתכל ביופיו. שמואל א', ט': "וַתַּעֲנֶינָה אוֹתָם וַתֹּאמַרְנָה: יֵּשׁ הִנֵּה לְפָנֶיךָ מַהֵר עַתָּה כִּי הַיּוֹם בָּא לָעִיר כִּי זֶבַח הַיּוֹם לָעָם בַּבָּמָה. כְּבֹאֲכֶם הָעִיר כֵּן תִּמְצְאוּן אֹתוֹ בְּטֶרֶם יַעֲלֶה הַבָּמָתָה לֶאֱכֹל כִּי לֹא יֹאכַל הָעָם עַד בֹּאוֹ כִּי הוּא יְבָרֵךְ הַזֶּבַח אַחֲרֵי כֵן יֹאכְלוּ הַקְּרֻאִים וְעַתָּה עֲלוּ כִּי אֹתוֹ כְהַיּוֹם תִּמְצְאוּן אֹתוֹ". רש''י: מאריכות היו בדברים, כדי להסתכל ביופיו של שאול. רד''ק: מה היה כל האריכות הזה שהאריכו אלו הנערות לדבר? ...כדי להסתכל ביופיו של שאול.

שאול היה גבור מלחמה, ירא שמים וצדיק. "בֶּן שָׁנָה שָׁאוּל בְּמָלְכוֹ" כבן שנה שלא טעם טעם חטא. אך נכשל כאשר לא הרג את אגג העמלקי כפי שצֻוָוה ע''י שמואל הנביא. במותו ובמות בניו כיפר שאול על חטא נוב עיר הכהנים ועל מעשה האוב ועל רדיפותיו את דוד, ומת כצדיק על הרי הגלבוע, תוך כדי מלחמת מצווה להצלת עם ישראל מידי הפלישתים (ומת תוך כדי קיום מצווה). ומובא בזוהר ק', רפ''ד: שהקב''ה עשה עם שאול טובה שלא ביטל ממלכתו בעודו בחייו, כדי שלא יראה את ממלא מקומו שולט בו ולוקח את כל אשר לו.