נבל הכרמלי היה במָעון וצאנו ונכסיו היו בכרמל. לפי אברבנאל "כרמל" היה שמה של עיר בערי יהודה הסמוכה למָעון, והיו המקומות הללו בסמוך למדבר פארן, שממדבר פארן הלך דוד אל נבל.

"וְהָאִישׁ גָּדוֹל מְאֹד" לפי רלב''ג: "וְהָאִישׁ גָּדוֹל מְאֹד" שהיה עושרו רב. לפי ילקוט מעם לועז שמואל א' הכוונה: שנבל היה גדול בישראל ובא מבית כלב בן יפונה משבט יהודה. ולכן כאשר באו עבדי דוד לקדמו בשלום, מיד ענה: מי דוד ומי בן ישי? כיון שהוא בעצמו רדף אחר השררה וטען שהמלכות שייכות לו.

לנבל "צֹאן שְׁלשֶׁת אֲלָפִים וְאֶלֶף עִזִּים", והיתה זו עונת הגֵז, והמנהג היה שבזמן הגֵז עורכים משתה ופותחים את הלב והיד לכל דורש, ודוד חשב כי בעת שמחתו ייטב לבו להטיב לדוד ואנשיו. אך נבל היה קמצן ולא נהג כך, ואפילו לא כלפי אנשים רעבים הנודדים במדבר ושומרים על צאנו ועל אנשיו. הוא היה בעל טבע קשה ורע ורב מעללים, ולא היתה בו תקוה. והטעם שדוד בטח בו לשלוח אליו הוא: שהיה כלבי, כלומר שהיה מצד משפחת כלב מיהודה שהם שבטו של דוד.

ושם אשתו של נבל אֲבִגָיִל "וְהָאִשָּׁה טוֹבַת שֶׂכֶל וִיפַת תֹּאַר, וְהָאִישׁ קָשֶׁה וְרַע מַעֲלָלִים" ואפילו אֲבִגָיִל המושלמת במעלותיה לא הצליחה לרכך את לבו.

"וַיִּשְׁמַע דָּוִד בַּמִּדְבָּר כִּי גֹזֵז נָבָל אֶת צֹאנוֹ" וַישלח אליו עשרה נערים לברכו לשלום בשם דוד, "וַאֲמַרְתֶּם: כֹּה לֶחָי, וְאַתָּה שָׁלוֹם, וּבֵיתְךָ שָׁלוֹם, וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ שָׁלוֹם". והנערים אמורים לומר לנבל בשם דוד: שהרועים אשר גוזזים עתה את הצאן היו אתנו בכרמל, וכל זמן שהותם בכרמל שמרנו עליהם ועל הצאן כחומה מפני ליסטים וחיות רעות וכל דבר אחר, ועזרנו להם בכל דבר שהצטרכו, ולא נפקד להם מאומה כל ימי היותם בכרמל עמנו. ועתה תנה לנו את אשר תמצא ידך לעבדיך ולבנך דוד.

למרות שנבל לא שכר אותם לשמור על צאנו ולעזור לרועי צאנו, מן הדין וההגינות היה שיתן להם את שכרם ולא ישיב את פניהם ריקם. ומעל הכל חובה הומניטארית להתחשב ולעזור לאחים הנודדים על כורחם במדבר בקשיים ובמצוקות, בחום ובקור ובָקושי להשיג מזון, והמשתה הוא בסופו של דבר עבור הרועים, וגם הם היו בין הרועים את צאנו בכרמל ועל זאת העידו גם רועי נבל בעצמם. ומובא בחז''ל שהיה זה ערב יום טוב של ראש השנה, והיו דוד ואנשיו ממש רעבים ללחם, וזקוקים למזון לסעודת יום טוב.

כאשר הגיעו הנערים בשליחות דוד אל נבל הכרמלי, ואמרו לו את הדברים בשם דוד, ענה נבל ואמר: "מִי דָוִד וּמִי בֶן יִשָׁי? הַיּוֹם רַבּוּ "עֲבָדִים" הַמִּתְפָּרְצִים אִישׁ מִפְּנֵי אֲדֹנָיו. ("הַמִּתְפָּרְצִים": המעמידים פנים שבאו מפרץ וראויים למלוכה, ובכך גם הוציא לדוד שם רַע). וְלָקַחְתִּי אֶת לַחְמִי וְאֶת מֵימַי וְאֵת טִבְחָתִי אֲשֶׁר טָבַחְתִּי לְגֹזְזָי, וְנָתַתִּי לַאֲנָשִׁים אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתִּי אֵי מִזֶּה הֵמָּה?"

לשֵמַע תשובתו הפוגעת והמבזה של נבל וקמצנותו, שאפילו מים לא נתן להם, הפכו נערי דוד מיד את פניהם והסתלקו מבלי לברכו לשלום. הם שבו אל דוד וסיפרו לו את דברי נבל. ומאחר שדוד כבר היה ידוע בישראל כמלך (שאפילו אנשי אכיש מלך גת אמרו למלכם: הלא זה דוד מלך הארץ...), ונבל ביזה את המלך וקראהו "עבד", לכן נחשב נבל כמורד במלכות ודינו: מיתה. "וַיֹּאמֶר דָּוִד לַאֲנָשָׁיו: חִגְרוּ אִישׁ אֶת חַרְבּוֹ. וַיַּחְגְּרוּ אִישׁ אֶת חַרְבּוֹ וַיַּחְגֹּר גַּם דָּוִד אֶת חַרְבּוֹ, וַיַּעֲלוּ אַחֲרֵי דָוִד כְּאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ".

אחד הנערים של נבל שהיה נער נבון וירא ה' פונה אל אֲבִגָיִל ומספר לה את אשר קרה, (אל אֲבִגָיִל ולא אל נבל בן הבליעל). הנער מספר לאֲבִגָיִל את אשר קרה: על שליחי דוד אשר הגיעו מהמדבר וברכו את נבל לשלום, והוא גער בהם, השיב את פניהם ריקם והבריחם בדבריו הרעים. הנער הוסיף שאנשי דוד סייעו להם ברעיית הצאן: "וְהָאֲנָשִׁים טֹבִים לָנוּ מְאֹד... חוֹמָה הָיוּ עָלֵינוּ גַּם לַיְלָה גַּם יוֹמָם (שמרו עלינו כחומה ביום ובלילה), כָּל יְמֵי הֱיוֹתֵנוּ עִמָּם רֹעִים הַצֹּאן". הנער גם הפנה את תשומת לבה לסכנה הצפויה להם מכך ולתגובה הצפויה מדוד ואנשיו, והציע לה שתעשה את הראוי לעשות כדי לתקן את המעוות, כיון שאין הדבר סובל דיחוי. אביגיל הנבונה ממהרת לתקן את רעת בעלה.

ולמרות שאין דרכה של אשה לקדם במאכל ובמשתה, אביגיל ממהרת לתקן את רעת בעלה ובכך גם להציל את חייהם. היא ממהרת ולוקחת מאתיים לחם ושני נבלי יין וחמש צאן עשויות ומוכנות לאכילה, וחמש סאים של חיטה קלויה, ומאה אשכולות צימוקים, ומאתיים דבלים - תאנים הדחוסות יחד שנראות כמו כיכר לחם. היא שמה הכל על החמורים, אומרת לנערים לעבור לפניה עם המנחה והיא אחריהם, כדי שיראה דוד את המנחה ויתפייס ורק אחר כך ישמע את דבריה בנחת. אביגיל אשה יפה וגם חכמה, היא לא מתחילה בדברי ריצוי ופיוס, אלא המנחה תפייס ואחר כך היא תדבר. כמובן שלא סיפרה לבעלה שהיא יוצאת לקראת דוד עם המנחה, כיון שנבל לא היה מתיר לה לעשות זאת. שהרי אם נבל היה מגיש לדוד ונעריו אפילו חצי מהמנחה הזו, בודאי שזה היה מרַצה אותם ומונע את כל זאת.

אֲבִגָיִל רוכבת על החמור בלילה ויורדת בסתר ההר, והנה היא פוגשת את דוד ואנשיו היורדים לקראתה. דוד אומר ששמר במדבר על כל אשר לנבל ולא נפקד ממנו מאומה ונבל השיב לו רעה תחת טובה, לכן עד הבוקר לא ישאר בחיים אפילו אחד הזכרים אשר לנבל: "כֹּה יַעֲשֶׂה אֱלֹקִים לְאֹיְבֵי דָוִד וְכֹה יֹסִיף, אִם אַשְׁאִיר מִכָּל אֲשֶׁר לוֹ עַד הַבֹּקֶר מַשְׁתִּין בְּקִיר".

כאשר רואה אביגיל את דוד היא ממהרת לרדת מעל החמור "וַתִּשְׁתַּחוּ אָרֶץ, וַתִּפֹּל עַל רַגְלָיו וַתֹּאמֶר: בִּי אֲנִי אֲדֹנִי הֶעָוֹן, וּתְדַבֶּר נָא אֲמָתְךָ בְּאָזְנֶיךָ וּשְׁמַע אֵת דִּבְרֵי אֲמָתֶךָ". היא אומרת לדוד שלא יקפיד ולא ישים לבו אל נבל כיון שנבל הוא איש בליעל, זה טבעו וכשמו כן הוא "נָבָל שְׁמוֹ וּנְבָלָה עִמּוֹ". אביגיל שהיתה מכניסת אורחים מתנצלת בפני דוד על שלא ראתה את הנערים אשר שלח, וביקשה שיקח ממנה את הברכה שהביאה לנעריו.

אביגיל שהגמרא מונה אותה בין 7 נביאות שהתנבאו לישראל, אומרת לדוד דברים ברוח הקודש. היא שואלת את דוד: האם דנים דיני נפשות בלילה? ודוד אומר לה: שנבל הוא מורד במלכות ומרד בו, כיון שדוד כבר מלך וזה היה ידוע אפילו לאביגיל ולכן אין צורך במשפט כלל ואין לנבל דין סנהדרין. אביגיל אומרת לו: אבל שאול המלך עדיין קיים והוא עדיין מלך, ואתה עדיין לא יצא שמעך בעולם כמלך, ומלך שלא שולט בפועל ולא התקבל על העם אין לו דין מלך, ולכן דוד אינו יכול להרוג את נבל כמורד במלכות. אביגיל אומרת לדוד שאם הוא צודק וכעת הוא כבר מלך, אזי לא יצטרכו להכתיר אותו מחדש. וישנו כלל: מלך שנמשח - ביום משיחתו מתכפרים לו כל עוונותיו, ואם הוא כבר מלך ולא ימשחוהו מחדש אז מאין תהיה לו כפרתו אם יהרוג את נבל? ואיך תהיה נפשו צרורה בצרור החיים?

אביגיל מתנבאה ברוח הקודש על מות נבל באומרה לדוד: שיהיו אוייביו כנבל. היא אומרת לו שהוא איש צדיק ולכן הקב''ה מנע ממנו לשפוך דמים ולהרוג את שאול ולהענש. ודוד לא שפך דמים ולא שלח יד בשאול למרות ששאול נפל בידיו פעמיים, וגם כעת נמנע מלשלוח יד בנבל ורעה לא נמצאה בדוד מימיו, והמעביר על מידותיו מעבירים לו על כל פשעיו. לכן אומרת אביגיל לדוד שכדאי שישתכנע שהיא צודקת, ואז מי שיבקש את נפש דוד לא יוכל לקחתה "וְהָיְתָה נֶפֶשׁ אֲדֹנִי צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים"... כלומר: שיזכה לחיי העולם הבא אחר היפרדה של הנפש מהגוף ולחיי נצח רוחניים, ותחזור למקום ממנו חוצבה. שראתה אביגיל את נפשו הזכה של דוד ואת טוהר מידותיו, ולכן אמרה לו שמקומה של נפש כזו כמו שלו, הוא תחת כסא הכבוד בגנזי הנשמות הטהורות.

אביגיל אשה חכמה מאוד שניחנה ברוח הקודש, אומרת לדוד: שמי שרודף אחריו לא יוכל להמיתו, ונפש אוייביך לאחר מותם תהיה בעולם הבא בכף הקלע ללא מנוחה, נקלעת בצער נוראי מסוף העולם ועד סופו, משוטטת נעה ונדה. ועליו ללכת כל חייו בדרך ה' ורעה לא תמָצֵא בו כל ימיו, והקב''ה ימית את רודפיו ויפריח את נפשם כמו אבן הקלע "וְאֵת נֶפֶשׁ אֹיְבֶיךָ יְקַלְּעֶנָּה בְּתוֹךְ כַּף הַקָּלַע". וכף הקלע פירושו: מושב אבן הקלע שהוא עשוי כמו כף.

לפי תרגום יונתן: "נֶפֶשׁ אֲדֹנִי צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים" הכוונה לעולם הבא. ר' אליעזר אומר: נשמתן של צדיקים גנוזות תחת כסא הכבוד שנאמר "בִּצְרוֹר הַחַיִּים", ונשמתן של רשעים מטרפות ומשוטטות מסוף העולם ועד סופו ואין להם מנוחה, שנאמר: "יְקַלְּעֶנָּה בְּתוֹךְ כַּף הַקָּלַע" ולא יהיה לה השארות וקיום.

אביגיל אומרת לדוד שאם יהרוג את נבל זה יחשב לו כשופך דם נקי, ויהווה לו מכשול שבגללו יאַבד דוד את כל מעלותיו כאשר יהיה לנגיד על ישראל. ואם יחטא דוד תמַנע ממנו ההצלחה, ואולי זו גם תהיה סיבה לכך שתסור ממנו הממלכה כפי שקרה לשאול. והעוון הזה גם יגרום לו שירד לגיהינום לאחר מותו. (דברי אביגיל כאן הנאמרים ברוח הקודש הם אחד המקורות בתנ''ך להוכחת הישארות הנפש).

אביגיל אומרת: "כִּי עָשֹה יַעֲשֶׂה יְיָ לַאדֹנִי בַּיִת נֶאֱמָן". היא רואה בכח הנבואה שנבל עתיד למות, והיא תינשא לדוד. אביגיל מבקשת מדוד, שכאשר ה' יטיב לו "וְזָכַרְתָּ אֶת אֲמָתֶךָ", כלומר: שיזכור שהיא מנעה אותו מלשפוך דם נקי, וגם הזכירה לו שהיא תינשא לו אם נבל ימות. דוד מודה ומשבח לה' על ששלח אליו את אביגיל, ובכך הוא נמנע משפיכות דמים. אביגיל הצילה אותו מהריגת נבל, שאם לא היתה ממהרת ובאה לקראתו, עד אור הבוקר היה הורג גם את נבל וגם אותה ובני ביתה.

דוד המלך הוא גדול הדור, ראש הסנהדרין, מלך המשיח, והוא בעל ענווה עצומה: הוא מוכן לשמוע בקול איזו אשה הבאה ללמד אותו הלכה, והוא אף מודה לאביגיל ואומר לה: "בָּרוּךְ יְיָ אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר שְׁלָחֵךְ הַיּוֹם הַזֶּה לִקְרָאתִי. וּבָרוּךְ טַעְמֵךְ (שהיתה חכמה ונבונת לשון ושכל), וּבְרוּכָה אָתְּ אֲשֶׁר כְּלִתִנִי הַיּוֹם הַזֶּה מִבּוֹא בְדָמִים וְהשֵׁעַ יָדִי לִי".

במדרש שוחר טוב נ''ג ובילקוט שמעוני מובא: שאילו עשה דוד אותו מעשה שחשב לעשות לנבל, הרי שאפילו אם היה מקריב את כל הקורבנות שבעולם לא היה מתכפר לו. ואביגיל מצילה את דוד משפיכות דמים וממלטת אותו מכך, ובכך מצילה אותו ברוחניות.

דוד לוקח מידי אביגיל את אשר הביאה לו "וְלָהּ אָמַר: עֲלִי לְשָׁלוֹם לְבֵיתֵךְ, רְאִי שָׁמַעְתִּי בְקוֹלֵךְ וָאֶשָּׂא פָּנָיִךְ". כאשר חוזרת אביגיל לביתה, היא עדיין אינה מספרת לבעלה מאומה. נבל בעלה עדיין מבלה במשתה אשר בביתו, והוא שיכור עד מאוד. אך בבוקר כאשר היא מספרת לו את כל הדברים האלה "וַיָּמָת לִבּוֹ בְּקִרְבּוֹ וְהוּא הָיָה לְאָבֶן. וַיְהִי כַּעֲשֶׂרֶת הַיָּמִים שהיו עשרת ימי תשובה, שהמתין לו הקב"ה שיחזור בתשובה, וַיִּגֹּף יְיָ אֶת נָבָל וַיָּמֹת".

כאשר נודע לדוד על מות נבל, הוא מודה לה' שהעניש את נבל, הוא מודה לה' שמנע ממנו שפיכות דמים, ושנבל נענש לבדו ולא עם אשתו ואנשי ביתו. לאחר מות נבל: "וַיִּשְׁלַח דָּוִד וַיְדַבֵּר בַּאֲבִיגַיִל לְקַחְתָּהּ לוֹ לְאִשָּׁה. עבדי דוד באים אל אֲבִיגַיִל לכרמל ואומרים לה: דָּוִד שְׁלָחָנוּ אֵלַיִךְ לְקַחְתֵּךְ לוֹ לְאִשָּׁה. וַתָּקָם וַתִּשְׁתַּחוּ אַפַּיִם אָרְצָה וַתֹּאמֶר: הִנֵּה אֲמָתְךָ לְשִׁפְחָה לִרְחֹץ רַגְלֵי עַבְדֵי אֲדֹנִי. וַתְּמַהֵר וַתָּקָם אֲבִיגַיִל, וַתִּרְכַּב עַל הַחֲמוֹר וְחָמֵשׁ נַעֲרֹתֶיהָ הַהֹלְכוֹת לְרַגְלָהּ, וַתֵּלֶךְ אַחֲרֵי מַלְאֲכֵי דָוִד וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה".

שני שמות היו לו לכלאב, ובדברי הימים א', ג' נאמר: "שֵׁנִי דָּנִיֵּאל לַאֲבִיגַיִל הַכַּרְמְלִית" (הבן השני הוא דניאל). בשעה שנולד בנו של דוד מאביגיל, קרא לו אביו דניאל שהוא שמו העיקרי, כי אמר דוד: דנני א-ל מנבל. ובהיות בנו בן שנה או שנתיים כשהבחין שהוא דומה לאביו, קרא לו דוד: כלאב (כמו אב, כולו אב).

ואמרו רז''ל: שדוד המתין שלושה חודשים לפני שנשא את אביגיל לאשה, כדי שלא יתערבב זרע בעלה בזרעו. וכאשר התעברה אביגיל, היו ליצני הדור אומרים: שאביגיל מעוברת מנבל. מה עשה הקב''ה? ציווה למלאך הממונה על צורת הוולד ואמר לו: לך וצור את הוולד בדמות דוד אביו. נהפך קלסתרו ונדמה לאביו ונולד לו כלאב שהיה כולו אב (כמו אב), כלומר: כולו כמו דוד האב, שהיה דומה במראהו החיצוני לדוד אביו וקלסתר פניו היה כמו קלסתר פני דוד, וכל הרואה אותו היה מבחין מיד שדוד הוא אביו.

"וְאֶת אֲחִינֹעַם לָקַח דָּוִד מִיִּזְרְעֶאל וַתִּהְיֶיןָ גַּם שְׁתֵּיהֶן לוֹ לְנָשִׁים". ששתיהן: אחינועם ואביגיל היו נשותיו בנוסף למיכל בת שאול אשתו הראשונה, ושתיהן היו שוות בעיניו ולשתיהן היה שכל, תבונה ויראת ה'. ובנו בכורו אמנון נולד מאחינועם היזרעאלית, "וַיִּוָּלְדוּ לְדָוִד בָּנִים בְּחֶבְרוֹן, וַיְהִי בְכוֹרוֹ אַמְנוֹן לַאֲחִינֹעַם הַיִּזְרְעֵאלִת, וּמִשְׁנֵהוּ (הבן השני) כִּלְאָב לַאֲבִיגַיִל אֵשֶׁת נָבָל הַכַּרְמְלִי" (שמואל ב' ג'). וכלאב היה אחד מארבעה אנשים בעולם אשר מתו בעתיו של נחש: בנימין, עמרם, ישי וכלאב בן דוד. כלאב היה צדיק מושלם אשר לא חטא מימיו ולכן לא היה צריך למות, אך מת רק בשל חטא אדם הראשון, חֵטְא עץ הדעת טוב ורע. אמרו רבותינו במסכת ברכות ד', א': שהיה כלאב תלמיד חכם עצום, והיה כלאב מכלים את פני מפיבושת בן יהונתן בהלכה. ותחילה היה מפיבושת מכלים את פני דוד בהלכה. וכאשר נולד כלאב בן דוד, היה כלאב מבייש את מפיבושת בהלכה.