"וַיְהִי שָׁאוּל עוֹיֵן אֶת דָּוִד מֵהַיּוֹם הַהוּא וָהָלְאָה".

שאול לא מבין ולא מקבל שמלכותו הסתיימה למעשה ושרוח הקודש סרה ממנו. הוא לא מבין שעליו לפַנות את מקומו למלך החדש לאחר שהוא עצמו נכשל בתפקידו ובכך הפסיד את כל עולמו, כאשר עבר על מצוות ה': כאשר הקריב קורבן לפני בוא הנביא ולא המתין ובניגוד למה שאמר לו שמואל הנביא במצוות ה': "וְיָרַדְתָּ לְפָנַי הַגִּלְגָּל... שִׁבְעַת יָמִים תּוֹחֵל עַד בּוֹאִי אֵלֶיךָ וְהוֹדַעְתִּי לְךָ אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה" (שמואל א', י', ח').

וכאשר נכשל במלחמת עמלק כשהשאיר בחיים את אגג העמלקי ואת מיטב הצאן, למרות ציווי ה' ביד שמואל הנביא שלא להחיות כל נשמה (מחיית זכר עמלק): "וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל: ...וְעַתָּה שְׁמַע לְקוֹל דִּבְרֵי יְיָ... לֵךְ וְהִכִּיתָה אֶת עֲמָלֵק וְהַחֲרַמְתֶּם אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ וְלֹא תַחְמֹל עָלָיו" (שמואל א', ט'ו, א'-ג'). "וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל: ...כִּי מָאַסְתָּה אֶת דְּבַר יְיָ וַיִּמְאָסְךָ יְיָ מִהְיוֹת מֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל". אך שאול לא הודה מיד על טעותו, הוא לא חשב שהוא נכשל במשהו. שמואל הצליח במאמצים לדלות ממנו: "חָטָאתִי", אך שאול כבר החמיץ את השעה. "וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל שְׁמוּאֵל: חָטָאתִי כִּי עָבַרְתִּי אֶת פִּי יְיָ וְאֶת דְּבָרֶיךָ, כִּי יָרֵאתִי אֶת הָעָם וָאֶשְׁמַע בְּקוֹלָם" (שמואל א', ט''ו, כ''ד).

בעל העקרים ר''י אלבו שואל: מדוע לא קיבל ה' את תשובת שאול (שהרי הודה שחָטָא) ונלקחה ממנו המלכות, בעוד שגם דוד חטא ונמחל לו? ומתרץ: אלא שאול חָטָא בענייני המלוכה, במצווה שנצטווה בה מצד מלכותו (שאול נמשח למלך כיון שהקדוש-ברוך-הוא בחר בו למלך, אך שאול לא קיים את דבר ה' אליו בידי שמואל הנביא), ולכן היה הדין שתלקח ממנו המלכות. ואילו דוד לא חָטָא בענייני המלוכה, אלא בתור אדם ולא בתור מלך (דוד חָטָא בתחום האישי שלו).

במסכת תענית מובא: שמיד אחרי עניין עמלק נגזר על שאול שיפסיד את מלכותו על ישראל. אלא תפילתו של שמואל הרמתי, היא שגרמה לו להארכת מלכותו, שהתפלל שמואל הנביא שלא תיבטל מלכות שאול כל זמן שהוא (שמואל הנביא) חי.

לזכותו של שאול המלך הראשון לישראל, נזקפת הקמת כל תשתית המלוכה, הצבא והמנהל בישראל. העברת העם משלטון שופטים לשלטון מלכותי מרכזי ומתקדם, עם צבא מסודר ומוסדות ממלכתיים של חוק וסדר. רבות נזקף לזכות שאול המלך שהיה בעל מראה חיצוני מרשים: יפה תואר, משכמו ומעלה גבוה מכל העם, "וַיִּתְיַצֵּב בְּתוֹךְ הָעָם וַיִּגְבַּהּ מִכָּל הָעָם מִשִּׁכְמוֹ וָמָעְלָה". שאול לא היה רק גבה קומה, היה היה בעל מידות טובות ונעלות, צדיק וישר, ללא חסרון וללא דופי, הוא היה ענוו הנחבא אל הכלים "וַיֹּאמֶר יְיָ: הִנֵּה הוּא נֶחְבָּא אֶל הַכֵּלִים" (שמואל א' 'י). זך וטהור "בֶּן שָׁנָה שָׁאוּל בְּמָלְכוֹ" (שמואל א', י''ג, א'). רש''י: שהיה כבן שנה, שלא טעם טעם חטא. אצל שאול הכל היה ביושר והגינות לא היה לו משוא פנים אפילו ליונתן בנו, במלחמת פלישתים כאשר הכריז שאול המלך על צום באותו היום ויונתן לא שמע על כך וטעם מן הדבש: "וַיֹּאמֶר שָׁאוּל: כֹּה יַעֲשֶׂה אֱלֹקִים וְכֹה יוֹסִף כִּי מוֹת תָּמוּת יוֹנָתָן". העם אשר תלה את הישועה הגדולה שה' עשה להם ביונתן הגיבור - פודה את יונתן: "וַיֹּאמֶר הָעָם אֶל שָׁאוּל: הֲיוֹנָתָן יָמוּת אֲשֶׁר עָשָׂה הַיְשׁוּעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת בְּיִשְׂרָאֵל? חָלִילָה חַי יְיָ אִם יִפֹּל מִשַּׂעֲרַת רֹאשׁוֹ אַרְצָה, כִּי עִם אֱלֹקִים עָשָׂה הַיּוֹם הַזֶּה. וַיִּפְדּוּ הָעָם אֶת יוֹנָתָן וְלֹא מֵת" (שמואל א', י''ד). אך למרות הכל שאול לא עמד בנסיונות, ולכן כוכבו דרך וה' סר מעִמו.

המחשבות הרעות הסעירו את נפשו של שאול המלך יום אחר יום. דוד היה מנגן לפני שאול כדי להסיר מעליו את הרוח הרעה, ותוך כדי הנגינה ישב שאול המלך ואחז כל העת את החנית בידו. דוד היה שקוע בנגינתו כאשר לפתע פתאום הטיל שאול את החנית לעברו, והתכוון להכותו מכה אחת: שהחנית תכנס בדוד ובקיר (רש''י), דוד ניצַל רק בדרך נס.

"וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר יַכֶּנּוּ... וְאֶת בִּתּוֹ יִתֶּן לוֹ"

שאול מבטיח לאיש אשר ינצח את גָלְיָת הפלישתי: "וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר יַכֶּנּוּ, יַעְשְׁרֶנּוּ הַמֶּלֶךְ עֹשֶׁר גָּדוֹל, וְאֶת בִּתּוֹ יִתֶּן לוֹ". דוד מנצח את גָלְיָת הפלישתי, אך שאול המלך שעדיין לא מעשירו אומר לו: "הִנֵּה בִתִּי הַגְּדוֹלָה מֵרַב, אֹתָהּ אֶתֶּן לְךָ לְאִשָּׁה. אַךְ הֱיֵה לִּי לְבֶן חַיִל וְהִלָּחֵם מִלְחֲמוֹת יְיָ". שאול רוצה לתת את הבכירה לפני הצעירה, אך כל כוונת שאול המלך היתה: שדוד יֵצא למלחמות ושם יומת על ידי הפלישתים בידי שמים, במקום שתהיה בו יד שאול. אך דוד מקטין את עצמו בהכנעה ולא בסרוב, ואומר לשאול בענוותנותו: אני אדם פשוט ונבזה, רועה צאן, ואין בי גדולה להיות חתן למלך, "מִי אָנֹכִי, וּמִי חַיַּי מִשְׁפַּחַת אָבִי בְּיִשְׂרָאֵל, כִּי אֶהְיֶה חָתָן לַמֶּלֶךְ?"

"וַיְהִי בְּעֵת תֵּת אֶת מֵרַב בַּת שָׁאוּל לְדָוִד, וְהִיא נִתְּנָה לְעַדְרִיאֵל הַמְּחֹלָתִי לְאִשָּׁה". לפי רשי''י ורד''ק: ובעוד שהיו מתעסקים לתת את מירב לדוד, התגלגל הדבר וניתנה (על ידי עצמה) לעדריאל המחולתי. מצודות דוד ומלבי''ם: שקיבלה ממנו קידושין בלא דעת אביה. דוד מוחל לשאול המלך על העושר אשר הובטח לו, וגם אשר לא נתן לו את מירב.

והנה מיכל אוהבת את דוד: "וַתֶּאֱהַב מִיכַל בַּת שָׁאוּל אֶת דָּוִד", וזה מוצא חן בעיני שאול המלך: "וַיַּגִּדוּ לְשָׁאוּל וַיִּשַׁר הַדָּבָר בְּעֵינָיו", כיון שכוונתו היא שמיכל תהיה לדוד למוקש ובכך תהיה בו יד הפלישתים.

אך בינתיים לאחר שדוד לא נשא את מירב בת שאול, נראה שדוד משך את ידיו מן הרצון לשאת את בת המלך. לכן ציוה שאול המלך את עבדיו: "דַּבְּרוּ אֶל דָּוִד בַּלָּט לֵאמֹר, הִנֵּה חָפֵץ בְּךָ הַמֶּלֶךְ וְכָל עֲבָדָיו אֲהֵבוּךָ, וְעַתָּה הִתְחַתֵּן בַּמֶּלֶךְ".

שאול המנסה להמית את דוד בכל דרך אפשרית, אינו מצליח לדייק בהטלת החנית. שאול ממנה את דוד לשר האֶלף כדי שימות במלחמה. אך דוד מצליח בתפקידו "וְכָל יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה אֹהֵב אֶת דָּוִד".

שאול המלך מנסה להפיל את דוד בידי הפלישתים, הוא שולח את עבדיו והם המדברים עם דוד שיתחתן במלך וישא את מיכל בת שאול לאשה. ולמרות שמירב מאסה בו, מיכל אוהבת אותו.

כאשר דוד הענו מרגיש רש ונקלה מכדי להתחתן במלך, שאול דואג להודיעו: שהמוהר כדי לשאת את מיכל בת המלך יהיה בהשג יד גם עבור דוד: בעבור 100 עורלות פלישתים. למרות ששאול הבטיח להעשירו ולתת את בתו לאיש אשר ינצח את גָלְיָת, הוא מוכן לקיים את הבטחתו רק כנגד 100 עורלות פלישתים, דבר היכול להוביל את דוד אל מותו, ואת שאול להיפטר סופית מדוד ומהאיום על כתרו.

"וַיִּשַׁר הַדָּבָר בְּעֵינֵי דָוִד לְהִתְחַתֵּן בַּמֶּלֶךְ". דוד אינו מתמהמה, שאול ביקש 100 עורלות - דוד מכה בפלישתים 200 איש ומביא לו 200 עורלות, "וַיִתֶּן לוֹ שָׁאוּל אֶת מִיכַל בִּתּוֹ לְאִשָּׁה". והקב''ה הקדים תרופה למכה: "וּמִיכַל בַּת שָׁאוּל אֲהֵבַתְהוּ", מיכל בת שאול אוהבת את דוד והיא זו המצילה את חייו, למרות שזה נגד רצון אביה.

"וַיֹּאסֶף שָׁאוּל לֵרֹא מִפְּנֵי דָוִד עוֹד, וַיְהִי שָׁאוּל אֹיֵב אֶת דָוִד כָּל הַיָּמִים", שאול מתחיל לדבר אל יונתן בנו ואל כל עבדיו בגלוי: שכוונתו להמית את דוד. למרות זאת יונתן שהוא למעשה יורש העצר הטבעי לאחר שאול, מסייע לדוד בכל מאודו ומשתדל למענו להצילו מן הסכנה, ומאידך לשמור על כבוד אביו. מכאן ואילך נוספה ליונתן האות הֵא בשמו, ומעתה שמו יהונתן. יהונתן משכנע את אביו שדוד לא חטא לו ורק עשה טוב בנגינתו ובנצחונו על גָלְיָת הפלישתי, וכי מדוע לשפוך דם נקי. שאול מתעשת ונשבע לא להמית את דוד.

הרוח הרעה ממשיכה ומבעתת את שאול, והוא שוב מטיל את החנית על דוד המנגן לכבודו. דוד מצליח לחמוק מהחנית רק בדרך נס וניצל, החנית נתקעת בקיר. "וַיְבַקֵּשׁ שָׁאוּל לְהַכּוֹת בַּחֲנִית בְּדָוִד וּבַקִּיר, וַיִּפְטַר מִפְּנֵי שָׁאוּל, וַיַּךְ אֶת הַחֲנִית בַּקִּיר, וְדָוִד נָס וַיִּמָּלֵט בַּלַּיְלָה הוּא".

"וַיִּשְׁלַח שָׁאוּל מַלְאָכִים אֶל בֵּית דָּוִד לְשָׁמְרוֹ וְלַהֲמִיתוֹ בַּבֹּקֶר".

שאול כל כך חושש מדוד, עד כדי כך שהוא שולח שליחים מיוחדים אל בית דוד לשמור את הבית כל הלילה ולהמיתו בבוקר. מיכל נימצאת בתווך בין נאמנותה לאביה לבין מסירותה לדוד אשר היא אוהבת, היא מרגישה בסכנה האורבת לדוד ומודיעה לו: "וַתַּגֵּד לְדָוִד מִיכַל אִשְׁתּוֹ לֵאמֹר: אִם אֵינְךָ מְמַלֵּט אֶת נַפְשְׁךָ הַלַּיְלָה, מָחָר אַתָּה מוּמָת". מיכל שולחת את דוד ובכך היא מסכנת את חייה, כיון שהיא יכולה להיות נידונה כמורדת במלכות, אצל שאול המלך אין משוא פנים. למרות הכל מיכל משלשלת ומורידה את דוד בעד החלון ללא עזרת המשרתים או השפחות, על מנת שלא יוודע הדבר. דוד בורח ונמלט, וניצל בזכות מיכל.

מיכל נוקטת בפעולת הסחה כדי לאפשר לדוד לברוח רחוק יותר: היא מניחה את התרפים על המיטה, כלומר: הניחה את הכרים והכסתות העשויות מנוצות והן רפות ונקראו תרפים על המיטה, וסידרה אותם בצורת אדם. ויש אומרים שהכוונה לתרפים אשר עשתה מיכל בצורת דוד כדי שתהיה דמותו תמיד לנגד עיניה, ועכשיו השתמשה בהם להצילו. ולמרות שהיו עשויים בצורת אדם אינם תרפים של עבודה זרה.

מיכל שמה את כְּביר העזים מראשותיו, כדי שיֵרָאה כאילו הם שערותיו של דוד, היא כיסתה בבגד את הדמות השוכבת במיטה, וכאשר הגיעו שליחי שאול המלך לקחת את דוד, "וַתֹּאמֶר: חֹלֶה הוּא". למרות זאת שאול המלך דורש משליחיו: "הַעֲלוּ אֹתוֹ בַמִּטָּה אֵלַי לַהֲמִתוֹ". השליחים מביאים את "דוד" על המיטה והנה: אין זה דוד השוכב במיטה, אלא התרפים וכְּביר העיזים "מראשותיו".

שאול כועס על מיכל בתו שכך רימתה אותו והבריחה את אוייבו, ומיכל מצטדקת ואומרת ששילחה אותו מתוך פחד שמא יהרגנה: "הוּא אָמַר אֵלַי שַׁלְּחִנִי, לָמָה אֲמִיתֵךְ".